ג`אם כוכבים

הג`אם ביום השני ניפץ כמה דעות קדומות: למשל, נהוג לחשוב כי ראשי ההרכב לא עולים אלא רק המלווים שלהם שאינם זוכים לכותרות והנה אתמול עלתה הזמרת רובין מקל, לא לפני שעלו מלוויה לבמה. מקל שרה בקלילות ואלתרה אלתורים ווקאליים ללא מאמץ, והייתה מתוחה הרבה פחות.

לפניה עלו החצוצרן והבסיסט של פקיטו דה ריברה יחד עם הפסנתרן המחונן אלון יבנאי. זה לא נשמע כמו ג’אם אלא כהופעה לכל דבר ואז הגיע מהלובי פקיטו עצמו, עם טונות של מצב רוח והקלרנית וניגן שני קטעים מלאים.

אחר כך הודיע המנחה ארז בר נוי על המופע הבא: מלחמה בין שתי להקות הפאנק: "פאנקשטיין" נגד "התפוחים". מלחמות סולנים, בעיקר סקסופוניסטים, הן הליך מקובל מאוד בג`אז ומדובר בתחרות ידידותית נעימה ביותר.

 מי ניצח? שני ההרכבים יחד.

פאנקשטיין (מקור: http://www.redseajazzeilat.com )

פטר והקאמרטה

היום השלישי נפתח בהופעה של פטר ורטהיימר עם תזמורת הקאמרטה. המופע שייך לז`אנר הנקרא "הזרם השלישי" ופותח בשנות החמישים. זהו זרם הממזג מוזיקה קלאסית כתובה עם אלתורי ג`אז והכותב הפעם הוא רפי קדישזון שכתב יצירה למלאת 60 שנה לפטר ורטהיימר.

פטר, ותיק הפסטיבלים כבר מהפסטיבל השני, מולטי אינסטרומנטלי סט יודע להוציא מכל כלי נשיפה את הנופך המדויק ביותר. היצירה כתובה היטב, מלאת מקצבים לא סימטריים כגון 7/8 ו-4/5 וניכרת בה השפעה מגרשווין, דייב ברובק וג`ובים אך סך הכל - מקורי.

פטר היה מעולה - לא נתן לרוח שהעיפה את התווים ולסאונד הגרוע של התזמורת להפריע. הקאמרטה, אחת התזמורות הטובות בארץ, לא התגברה רוב הזמן על חטיבת הקצב שכללה את רוני הולן בתופים ונחום פרפרקוביץ בפסנתר (ישבתי הפעם בשורה הראשונה ושמעתי כל דבר). אהבתי את היצירה אך יש מגבלות רציניות בז`אנר שאינו נותן למוזיקה כתובה להמריא  כמו המוזיקה המאולתרת ולכן ממעטים לכתוב בו והוא נשמר בעיקר לפסטיבלים.

פטר ורטהיימר (מקור: http://www.redseajazzeilat.com )

פסנתרן שנוהג להעמיס

הקהל לא מילא את ההיכל אך המועדון היה מפוצץ, אולי בגלל ביל הארט, מתופף הטריו של ז`אן מישל פילק,  פסנתרן צרפתי שאני שומע לראשונה, אך את המתופף שלו, ביל הארט אני מכיר היטב, הן מהופעותיו הרבות בפסטיבל והן מדיסקים ומסרטי וידאו. הארט מתקרב לגיל 70 אך לא היית נותן לו יותר מ-50.

מתופף אנרגטי המאתגר כל אמן המנגן איתו בשפע של רעיונות קצביים המנוגדים למקצב הראשי. פילק חי בניו יורק, עובד עם הגדולים שבסולנים אף היה המנהל המוזיקלי של הארי בלפונטה. במופע הערב היה ניתן לגלות את שורשיו הצרפתיים. הוא צייר בצליל- בנוסח דביסי ורוול בקטעים הטובים. בסטנדרטים הוא התגלה כפסנתרן הנוהג להעמיס: כל קטע חייב לכלול את כל מגוון הרגשות- My Heart Belongs to daddy הוא לחן פשוט ובנוסחת הרומבה של פילק אפילו רקיד. אך עד מהרה החלה ההעמסה במקצבים והקסם נמוג. למזלו היה שם בילי הרט, שנגינתו הפשוטה והצלולה סייעה לעשות סדר. בקיצור פסנתרן מוכשר, לחוץ ואמביציוזי מדי.
 
ג`ימי גרין מגיע מהארסנל המרכזי ממנו החומר שואב המנהל האמנותי את מיטב אמניו-סצנת הגא`ז העכשווית של ניו יורק. ג’אז אגרסיבי מבית מדרשו של ג`ון קולטריין, אנרגיה הנובעת מהופעות חיות במועדוני הג’אז הקטנים של ניו יורק ופחות מהקלטות אולפן (אגב -  גם הטריו של דג`יברי נוצר במועדון קטן בניו יורק בו היה פסנתר כל כך גרוע עד שדג`יברי החליט לגייס אורגניסט).

גרין, המזכיר מאוד את ג`ושוע רדמן הוא דוגמה אופיינית לפס הייצור של מובילי הרכב אמריקניים: הייחוד שלו הוא בעיקר בהלחנה המפותלת  ,רבת מקצבים ושינויים לא צפויים. הוא מנגן רק את החומר שלו. לבלדות הוא בפסנתר חשמלי של חוואיר דייויס ובקטעים המהירים –באנרגיה של המתופף אריק הרלנד שגם עולה בג`אמים. גרין הוא בחור מגודל ואנרגטי, עם הרבה קסם אישי אבל אין לו, לדעתי ייחוד המצדיק קטעי סולו ארוכים ( גם הפסנתרן מגזים באורך הסולו). ההרגשה בסוף המופע- כבר שמענו.

רביעיית ג`ימי גרין (מקור: http://www.redseajazzeilat.com )

אילת הפכה לנשוויל

סיימתי עם האמן המפורסם ביותר השנה- ג`ון סקופילד, התנ"ך של גיטרת הבלוז האלקטרונית עבור אלפי נגני גיטרה בארץ ובעולם. הפעם הוא הביא את ההרכב הקבוע שלו הנקרא Piety Street Band  וכולל בסיסט, מתופף ואורגניסט (כלי פופולארי השנה  - לפחות שלושה אורגניסטים) בשם ג`ון קלירי שגם שר.

סקופילד כבר לא ילד, ועצמת האלתור הפיוז`ניסטי שאפיינה אתו בעבר התחלפה בחכמת חיים של B&R, בלוז וגוספל.ג`ון קלירי שר כמו ששרים בביצות של ניו אורלינס, קול גרוני מחוספס  ועממי. סקופילד עצמו נשמע כתערובת של בי. בי. קינג, אריק קלפטון ובאדי גאי עם טוויסט של הרמוניות מודרניות.

ההרכב, מלא שמחת חיים, שר שירים מראשית המאה שעברה ואני מצאתי את עצמי מלווה במחיאות כפיים יותר מהדרוש. זה אינו סקופילד שהכרנו- אבל היה הרבה כיף. אילת הפכה לעיר נשוויל. היפוך מושלם לכל מה ששמענו משמונה עד חצות.