נבחרת חלומות

הג`אם של היום השלישי בוודאי יכנס להיסטוריה של אגדות אילת: כל הגדולים מופיעים יחד: כנראה הקשר עם אבישי כהן, הקסם של ארז בר נוי המתכנן את הג`אמים  והעובדה שבבוקר טסים הביתה גורמת לבכירי הנגנים באילת להופיע בג`אם.

שימו לב : הגיטריסט רוזנווינקל לא עזב את הבמה, אבישי כהן עלה שוב בבס ואליהם חברו דיאגו אורקולה - החצוצרן המוכשר של פקיטו, הפסנתרן צ`אנו דומינגז (ראו בהמשך) והסקסופוניסט ג`ימי גרין. מעין נבחרת חלומות מתחלפת שלא רוצה לרדת. כזה ג’אם לא זכור לי מאז שווין שורטר ופרדי האברד ז"ל עלו ב-1991.

הג`אז הוא מדיום של אגו גדול : כולם הגזימו ובעיקר רוזנווינקל הידוע באיפוק ובהופעתו האדישה משהו על הבמה: פה הוא יצא מגדרו, וגם ג`ימי גרין ניגן הרבה יותר טוב מאשר בנמל. אם כך ניתן להתייחס לג’אם כתפריט טעימות המייצג את כל המסעדה.

סנדרסון ופס קול חייו

הכוכב הבלתי מעורער של היום הרביעי היה לפי דעתי דני סנדרסון. אם יש את נפשך לדעת מאיפה נחל סנדרסון את שירו לך לשנות החמישים ותחילת הששים. דני, מצויד בשתי זמרות מדימונה-אלישבע בת ישראל ונאוה בת ישראל (זמרות ופסנתרניות מחוננות) הראה לנו מה זה לאהוב ז`אנר. כל מסיבות נעורינו קמו לתחייה: אריתה, סם אנד דייב, המרבלטס וכו`. עכשיו ניכר ההבדל בין ההתלהמות האגרסיבית וחסרת הניואנסים של "פאנקנשטיין" באותו סגנון ובין ההגשה המדויקת מבחינה רגשית וטכנית של דני, המגיש את פס הקול של חייו כנער מתבגר. בתזמון קטלני הוא מעלה לבמה שלושה נשפנים  ואני רואה את "הקומיטמנטס" מהסרט הגדול קורמים עור וגידים. כיף טהור שגרם לחצי אולם לרקוד ולחצי השני לקום להסתכל.

לפניו שמענו את רוב אייקס, נגן דוברו- מין גיטרה עם גוף מתכת, שנבנתה  בשנות ה-20 כדי לקבל יותר סאונד. יש מעט נגני דוברו. לפני מספר שנים הכיר אייקס פסנתרן בשם מייק אלבי ש"העביר" אותו מבלוגראס וקאנטרי לג’אז. אייקס הוא במיטבו בשירי עם. יש קטעי ג’אז שניגן שלא התאימו לפורמט הכלי והביכו אותי. רוב הזמן ,אמנם, עבר בנעימים, אך הייתי מעדיף נגן דוברו שחושב מלכתחילה בשפת הג’אז ואייקס אינו כזה.

צ`אנו דומינגז הוא פסנתרן המשלב פלמנקו אמיתי (מקישים, זמר ורקדן) בנגינת ג`אז. דומינגז, שאתמול בלילה ניגן סלסה וג’אז מסורתי אמנם ענק  אבל הרקדנים והמקישים הסתגרו בעולמם ולא גיוונו כפי שמקובל בג’אז. בדיעבד אני מגיע למסקנה דומה גם לגבי פטר ורטהיימר והקונצ`רטו של קדישזון מקונצרט יום האתמול -  הקאמרטה לא מורכבת מנגני ג’אז ובנוסף לעובדה שלא שמעו  אותם היטב, הצירוף של ג’אז ונגנים אחרים הוא בעייתי ובמידה מסוימת לא פתיר.

סוף דבר

נסכם: שלוש  מגמות ודרכי מחשבה יצר אבישי כהן השנה: המגמה הנוסטלגית של המחווה שכללה את  "הבנות נחמה", סנדרסון, סקופילד, "פאנקנשטיין", הביג בנד של שטריקר;  המגמה של מיזוג וצירוף: ורטהיימר, דומינגז, רוב אייקס, מרינה מקסמיליאן בלומין, "קבקו" בצלילי אפריקה וטריו לואקיי. המגמה השלישית היא הבאת נגנים מעודכנים מובילים כדג`יברי, גרין, פרייטו ורובין מקל. ומעל כולם העוגנים - די די ברידג`ווטר, סקופילד.

אולי הגזים אבישי בכמות המוזיקה הלטינית אך כללית הפסטיבל היה מוצלח ביותר למעט כמה חריגות מרגיזות: ההיכל לא פתר את בעיות הסאונד עד הרגע האחרון; קיום הופעות מקבילות באותו זמן יוצר תסכול מיותר;  מועדון הוי.איי.פי יוצר תחושה של מחלקת תיירים (כולנו) ומחלקת אריסטוקרטים הנכנסים ללא תור - וזה לא תורם לרוח הפסטיבלית.

ובכל זאת - הג`אמים האדירים והכישרונות שהגיעו מפצים ועוד מחזירים עודף. להתראות בפסטיבל הבא.