רטרו-אקטיבית
"ווילקו" - "ווילקו" ("וורנר מיוזיק")
 
"האם אתה תחת הרושם שאלה אינם חייך?/ האם אתה שקוע בדיכאון?/ האם מישהו מסובב לך סכין בגב?/ האם אתה מותקף?/ אז זוהי העובדה שעליך לדעת/ ווילקו, ווילקו, ווילקו יאהבו אותך בייבי". מתוך "ווילקו (השיר)". כך, בקריצה אירונית מחויכת, נפתח האלבום החדש של הלהקה האמריקנית המצוינת "ווילקו". והרצועה הפותחת הזו היא בהחלט סוג של הצהרת כוונות. 
 
נראה שהשישייה משיקגו נהנתה במיוחד מיצירת "ווילקו", אלבום האולפן השביעי שלה, הנושא את שמה, ומעורר את הרושם שמדובר באחת החוליות היותר אישיות ביצירתה, שגם מתכתבת עם ראשית הדרך. המוזיקה שלה כאן לא לוחצת אלא נינוחה ורגועה בדרך כלל, ריאקציונרית במידה רבה, כמעט איזי-ליסנינג. כאילו היא שייכת לעשורים רחוקים, מעוררי פעימה נוסטלגית צובטת. המלודיות נהדרות, הגיטרות מתייפחות בעדינות וקולו של ג`ף טווידי, היוצר והסולן, עגול ומלוטש. זה יפה וזה כובש.
 
במשך 15 שנות קיומה ביקרה "ווילקו" במחוזות מוזיקליים שונים, חלקם אקספרימנטליים במידה כזו או אחרת, אבל תמיד הייתה לחברים נטייה לקאנטרי-פולק ולנדודים לאורך ולרוחב האמריקנה. יחד עם זאת יש כאן השפעות מבורכות מהסיקסטיז-סבנטיז. בין שירי האלבום מסתתרות "קטנות" של "פינק פלויד" (Deeper Down), "קרוסבי סטילס נאש ויאנג" (One Wing), וליין הגיטרה ב-You never know מה-זה מזכיר את  My Sweet Lord של הריסון. וזה רק על קצה המזלג.
 
"ווילקו" הוא לא אלבום של האזנה אחת. לאחר הפעם הראשונה קשה להתרשם ממנו עד הסוף ולגבש עמדה. אבל אחרי שתיים-שלוש האזנות, אתה נכבש ומרגיש שלחלק מהשירים המהורהרים יהיה אולי מקום בפנתיאון המוזיקה. נכון, האלבום הזה הוא מעין המשך ליצירתם מ-2007 Sky Blue Sky, כשרוח הפולק והפופ המינורי והאינטימי נושבת ממנו, אבל התחושה המרכזית בהאזנה לו היא של כנות אמיתית וישירה, מחוברת לעצמה. בלי פוזות, בלי העמדות פנים. וגם בלי ניסיונות להרשים בסאונד, כמו שהם עשו באלבומיהם "Yankee Hotel Foxtrot" (2002) ו-"A Ghost Is Born" (2004).


האלבום מכיל 11 קטעים, כשחלקו הראשון קצת יותר משובח ממקבץ השירים הנועלים את הדיסק. אחרי קטע הפתיחה מגיעה הבלדה הרכה והנעימה Deeper Down, ומייד אחריה הקטע ההרמוני הנהדר, הטוב באלבום לטעמי, One Wing. Bull Black Nova המצוין מזכיר את סגנון האלקטרו-פופ שהלהקה פלרטטה איתו בעבר.
You and I הוא דואט, כשהזמרת הקנדית פייסט חוברת לטווידי לביצועו. שיר בעל פוטנציאל המנוני, וכך גם I`ll Fight. הקטע הקצבי והמלודי You Never Know נשמע כסוג של מחווה למוזיקה שיצרו יוצאי הביטלס, בעיקר הריסון, כאמור.   
 
"ווילקו" לא מחפשת את הפלאג שיחבר אותה למועדונים ולרחבות הריקודים. היא פועלת במרחב שלה, כשטווידי, המדייק והמקפיד באמירה האמנותית שלו, כאילו מתריס נגד העכשוויזם המוזיקלי בעל המסרים המסחררים והחולפים מהר.    

אופרת רוק של תרבות הנגד
  
"התמוטטות המאה ה-21" - "גרין דיי" ("וורנר מיוזיק")
 
היו שחשבו שאלבום הקונספט המופתי הקודם שלה, "אמריקן אידיוט", שהכניס לניתוח מעקפים מכאיב את  חלומותיה, תקוותיה ואשליותיה של אמריקה הנפוחה מעצמה, הוא שיא השיאים אליו מסוגלת להגיע השלישייה הפאנקיסטית. אבל "גרין דיי" - שביססה את עצמה בראשית הדרך (סוף שנות ה-80 ראשית ה-90), כהרכב קולג`ים עושה סטייג`-דייווינג, בועט, נושך ומסתפק בשלושה אקורדים, מקסימום ארבעה - מציגה כעת את "התמוטטות המאה ה-21", אלבום שמיני שהוא יצירה מסעירה ומהפנטת שהופכת את "אמריקן אידיוט" לסוג של פרומו מחמם קנה לקראת הדבר האמיתי.
 
אם "אמריקן אידיוט" (מלפני חמש שנים) של הגנרטור היצירתי, הכותב והסולן ג`ו ארמסטרונג, וחבריו הבסיסט מייק דירנט והמתופף טרה קול, מילא את המצברים של "גרין דיי" ברעיונות מוזיקליים שבכלל לא היו באג`נדה שלהם קודם לכן, הרי ש"התמוטטות המאה ה-21" מתפוצץ מרוב הברקות ויציאות מעולות.
 
יצירת הקונספט הזו הבנויה במתכונת של אופרת רוק, בעלת שלושה חלקים, עם 18 שירים ברצף, שהולכים ובונים את הדרמה המתפתחת ומגוללת סיפור פוליטי-חברתי עוצמתי, שעל הכוונת שלו – ארצות הברית. איך לא.
 
"תשירו לנו את השיר של המאה", שר ארמסטרונג אה-קפלה בקטע הפותח, כשקולו כאילו בוקע מתוך מקלט רדיו. "הוא יותר חזק מפצצות ומהנצח. העידן של היציבות והבריחה, יוביל אותנו לארץ המובטחת. ספרו לנו סיפור שבאמצעות אור נר, יצית מלחמה ונפסיד בקרב".
 
במרכז העלילה: שני פאנקיסטים צעירים אוהבים, כריסטיאן וגלוריה, שנמצאים במנוסה באמריקה של עידן פוסט-בוש, שדווקא לא מתואר כאידילי ומלא תקווה. הם מרגישים שכולם בגדו בהם. החיצים מופנים לכנסייה (East Jesus Nowhere עתיר האדרנלין), למדינה (21 Guns, בלדה המנונית סוחפת) ואפילו להורים, דור ההיפיז ("אנחנו נואשים מהנפילה, גידלו אותנו הממזרים של 1969", מתבטא ארמסטרונג ב"התמוטטות המאה ה-21", שיר הנושא).
 
"נולדתי לתוך תקופת ניקסון, גדלתי בגיהנום, הייתי ילד של שירותי הרווחה... הדור שלי אפס, מעולם לא הגעתי להיות גיבור מעמד הפועלים", הוא ממשיך לסנן בארסיות באותו שיר. והמסרים המושחזים נורים כמו חיצים ללב האומה.
 
יש במוזיקה של האלבום רטרו סבנטיזי מודגש, כשההרמוניות של "גרין דיי" מזכירות את אלה של "קווין" (שיר הנושא נשמע כמו מחווה ל"רפסודיה בוהמית"), "הקלאש" ואמנים רבים אחרים המזוהים עם אותו עשור.
 
השלושה נעים בין השירים הרוקיסטיים האופייניים להם, עם שינויי מקצבים וסאונד גיטרות ליווי נמרצות, שמשוטטות בין מחוזות הפאנק וזרמי הסרפינג הקליפורניים השוטפים, לבין בלדות חזקות ושירי פופ נהדרים, בעלי מלודיות והרמוניות כובשות. מצע מגוון ומפתיע של יצירה חכמה ובוגרת.
Know Your Enemy, שיצא כסינגל הראשון, הפך ללהיט מיידי, ומבין השירים הנוספים ראויים לציון הבלדה המוחצת בעלת הארומה הנוסטלגית Last Night On Earth, והקטעים הממכרים ובעלי הברקות הלחן וההרמוניה,  Peacemaker,Viva La Gloria? (Little Girl)  ו-Restless Heart Syndrome.
 
 "התמוטטות המאה ה-21" אכן ממוטטת.