קרקס/ קרנבל/ מסיבה - כל האפשרויות נכונות

מי שנכח ב"דה גירלי שואו" של מדונה בגני התערוכה ב-1993, לא היה צריך להיות מופתע מהחיזיון הססגוני והמרהיב שהתגלה לעיניו אמש.
 
כאז כן עתה - אם כי נכון לעכשיו ברמה משודרגת הרבה יותר - המופע של מלכת הסינג-אנד-דאנס, סגנון שבו התנועה, הריקוד, התפאורה והניצבים לא פחות חשובים מהביצועים המוזיקליים עצמם, הוא סוג של הכלאה בין ברודוויי-שואו למופעי האקסטרווגנזה הזוהרים בבתי הקזינו של לאס וגאס. כל פלאי הטכנולוגיה ופיתוחי המחשב העדכניים מגויסים לפרויקט המושקע.
 
מי שבא להופעה של מדונה Sticky & Sweet (שחותמת בשתי ההופעות שלה פארק הירקון סיבוב הופעות בינלאומי חסר תקדים בהצלחתו), פשוט מזמין את עצמו לקרקס-קרנבל-מסיבה גדולה (אל תמחקו את המיותר, כל האפשרויות נכונות). היא רצה, מדלגת, מקפצת, זוחלת, קופצת על חבל ומציגה עוד שלל פעילויות פיזיות, כשהיא מוקפת התרחשות אינטנסיבית מתמדת של מוזיקאים, זמרים וזמרות ליווי ורקדנים אקרובטים, משחקי תאורה, סרטים על  גבי מסכי הוידאו-ארט הרבים שברקע.
 
וכן, היא גם שרה מצוין, חולשת בקלילות בכריזמה הנחושה האופיינית לה על כל האירוע הגדול ודופקת הופעה סקסית (וזה המקום להשתמש במטבע הלשון) מ-ה-מ-מ-ת.
 
בסיכומו של ערב ראינו הופעה טכנית מושקעת, מדהימה, משכרת חושים ומסחררת. אבל האם היו כאן רגעים של ריגוש אמיתי ממוזיקה?  


צילום: אורית פניני

"ישראל היא מרכז האנרגיה של העולם"

לפני שנשיב, נתחיל מבראשית. במת הענק של האמנית תחומה משני צידיה באותיות-מנורות M ענקיות, משובצות פנינים. ההופעה מתחילה ב-21.20 (איחור של 35 דקות), עם "קנדי שופ", אחרי סרטון פתיחה המציג מפעל ממתקים. מדונה פותחת את השיר כשהיא ישובה על כסא מפואר בצורת M, ממנו היא מזדקפת, עטויה בבגד גוף שחור החושף גזרה מושלמת ורגליים חטובות ושריריות (יש תוצאות להתמכרות לחדר כושר), עטופות גרבי רשת ומגפיים שחורים צמודים.
 
בשיר השני, Beat Goes On, בהשתתפות וירטואלית של הפרטנר לדואט פארל וויליאמס, כשדמותו משתקפת מעל גבי המסכים, כבר מגיחה המרצדס שנת 1929 שהבטיחו לנו, ונעה לאורך לשון הצעידה היוצאת מהבמה לתוך הקהל.
 
אחר כך באים ברצף Human Nature (מדונה עם גיטרה), Vouge ו-Die Another Day, שירים קצביים תוססים, שבעיקר נותנים ביטוי ראשוני לפן הטכנולוגי, המלוטש והמהוקצע, של המופע, על מרכיביו השונים, עבודת האמנית ורקדניה-זמריה-נגניה, הסאונד המעולה והתאורה המרשימה. ואז מגיע Into The Groove והקהל מתחיל להתעורר, לאחר עידוד הדי.ג`יי.
 
על המסכים, סרטוני אנימציה נהדרים מעבודות האמן המנוח קית הרינג, שהשיק קריירה בשנות ה-80 בניו יורק, לאחר שצייר על קירות מנהרות הסאבוויי. מדונה פעלתנית בשיר, קופצת מיומנת על חבל ואף עולה על עמדת הדי.ג`יי.                

במהלך ביצוע Holiday היא מרגשת במחווה אישית מיוחדת למייקל ג`קסון. רקדן דמוי האמן המנוח מבצע במקצועיות את תנועות הריקוד האופייניות לו, כשברקע "Want To Be Starting Something. על המסכים מאחור מוקרנות תמונות שחור-לבן של ג`קסון בתקופה צעירה, שחורה ומקורזלת, ומדונה מכריזה: "בואו נעשה כבוד לאחד האמנים הגדולים שחיו בעולמנו, מייקל ג`קסון. המלך חי לנצח".
 
Devil Wouldn`t Recognize You המצוין הוא הבלדה הראשונה בהופעה. אחר כך היא מאתגרת את הקהל: "עשיתם שיעורי בית? אבלה ספניול (מדברים ספרדית)?" ומבצעת את Spanish Lesson. La Isla Bonita, במקור מאותו ז`אנר לטיני, הופך בעיבוד יצירתי מדליק למשתה צועני שמייח (הקהל, נדמה לי על פי התגובות הפושרות, היה מעדיף את הגרסה המסורתית), בהשתתפות להקה צוענית חביבה (הברקת ליהוק), עם סולואים של כינורות שמזכירים גם מוזיקת כלייזמרים. 
 
לאחר מכן מבצעים אנשי הכינורות והאקורדיונים שיר צועני מקורי, Lela Pala Tut, שבסופו מוצאת מדונה לנכון לנאום לאומה ולומר דברים שיתנו לה נקודות זכות אצל הקהל. "לא באתי להופיע כאן כבר 16 שנים, וזה לא בסדר מצידי", אמרה. "הייתי צריכה לנהוג אחרת. אבל זה לא יקרה שוב. כל פעם שאני מגיעה.לישראל אני נטענת כאן באנרגיות. ישראל היא מרכז האנרגיה של העולם. אם כולכם יכולים להתקבץ כאן יחדיו, ניתן גם לעשות שלום בכל העולם". והנאום המלוקק והמתחנף סוחט כמובן תשואות רמות.
 
השיר הבא הוא עוד בלדה, You Must Love Me, שאף בו נוטלת חלק חבורת הנגנים הצוענים. Get Stupid מנוצל לסרטון פוליטי שבו מוקרנים דיקטטורים, מהיטלר ועד אחמדינג`אד, ורעות חולות שפוקדות את העולם בגלל אנשים מסוגם.
 
 ב-4 Minutes מוקרן ברקע ג`סטין טימברלייק, שביצע איתה את השיר במקור, ו-Like A Prayer זוכה לביצוע גוספל-נשמה. מייד אחריו מבוצעים Frozen וRay Of Light האנרגטי.
 
 ב-Give It To Me מדונה יורדת לקהל שבשורות הראשונות עם המיקרופון, מארגנת שירה נלהבת בציבור, וחוזרת לבמה עם דגל ישראל תלוי על צווארה. אפשר לצפות לקיטש מפואר מזה?! רק אקט הסיום, רגע לאחר מכן, יכול להתחרות בזה: חיבוק של האמנית עם בתה לורדס (ששימשה כרקדנית במספר שירים), רגע לפני שהזרקורים כבים, לאחר כשעתיים.


צילום: אורית פניני

ניכור רגשי

אין ספק, מדונה הייתה ונשארה פצצת אמביציה בלונדינית חד פעמית, ואמנית בעל אינטליגנציה גבוהה. המופע שלה הוא ספקטקל אדיר, מפגן עוצמה שכלתני-אינטלקטואלי שהושקעה בו מחשבה רבה, שבסופה הורכב פאזל משכנע.

אם זה בהתאמה המדויקת בין מה שמבצעים האמנית ומלוויה על הבמה, לסרטים שמוקרנים ברקע; או בשימוש הדרמטי בתאורה ובפירוטכניקת סאונד, בהתאם לצרכים המשתנים;  או בבחירת עיבודים מפתיעים וסגנונות שונים מהמקור לשירים מסוימים - כל אלה הופכים את ההופעה למפגן בידור עשיר ומגוון.
 
 אבל דווקא ההתעקשות על וירטואוזיות טכנית, גורמת כנראה לכך שהצופה-מאזין נשאר די מנוכר רגשית ברוב זמן המופע. מדונה מצליחה מעט מאוד, אם בכלל, לייצר רגעים מפלחי לב. וזה החיסרון היחיד – אבל המאוד גדול ומשמעותי – בפרויקט הבמה האדיר Sticky & Sweet.