שורשים משותפים בעמק הירדן
 
המוזיקאי אריאל הורוביץ והסופר והמסאי אסף ענברי מעלים בימים אלה מופע משותף  בעקבות ספרו של ענברי "הביתה". הורוביץ קרא את הספר העוסק בהולדתו ובדעיכתו של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, התלהב ממנו ומצא בו הדים לנושאים המעסיקים אותו. לדבריו -  "את ההגדרה הכי טובה נתן אסף שאמר  `אריאל כותב בשירים את מה שאני כותב בספרים`, זה בעצם החיבור בינינו" .
 
גם המופע החדש, שבו ענברי מקריא קטעים מהספר והורוביץ שר משיריו ומספר עליהם, נקרא "הביתה".  "אנחנו שנינו חוזרים במופע הזה הביתה", אומר הורוביץ "לשנינו יש שורשים בעמק הירדן, אסף עדיין גר שם (בקיבוץ גשר – ה.א.ב.) ואנחנו בודקים מה הולך אתנו משם ויש לזה כל מיני צדדים, כמו בספר".
 
ספרו של אסף ענברי (בהוצ` ידיעות אחרונות)  זכה ללא מעט תגובות מאז צאתו לאור השנה, רובן הגדול אוהדות מאוד. ענברי מתאר את תהליך לידתו וכמישתו של הקיבוץ בכרוניקה רצה של אירועים ואנקדוטות, תוך התמקדות במספר דמויות מרכזיות של מייסדי הקיבוץ. בתוך הכרוניקה הזו זרועות לא מעט דרמות וטרגדיות גדולות וקטנות, אך הרצף וההמשכיות אינם מותירים מקום לפאתוס או לרגש ואירוע מוביל לאירוע הבא אחריו בסיפורו של הגיבור המרכזי - הקיבוץ.
 
הדיבר האחד עשר: לא תרחם על עצמך
 
אריאל, מה בעצם תפס אותך כל כך בספר?
 
"המפעל הזה של התיישבות בעמק הירדן הוא מפעל מטורף של אנשים קיצוניים - אנשים שהם מצד אחד משכמם ומעלה ומצד שני זה כמעט בלתי נתפס מה שהם עשו שם. אני אתן לך דוגמה קטנה. כשאני קובע אזכרה לסבא שלי, שהוא ממקימי קבוצת כנרת, זה לעולם לא יהיה לפני שש בערב כי החום שם בלתי נסבל. והאנשים האלה בנו את כל המפעל הזה בלי מזגנים, זה טירוף.
 
"כשאתה חי בצל של הדבר הזה, של המפעל הזה, אז קורים כל מיני דברים. גם מצד אחד כל מה שכאילו עקום במדינה נורא קופץ לך ונורא מפריע לך כי בשביל מה הקימו את כל זה?  מצד השני -  ההצלחה שלהם והדבר המשגשג והמדהים שהם עשו זה דווקא מה שקרה לפרט בקיבוץ, למשל מה שקרה לאמנים מתוך הקיבוץ. על כל הדברים האלה אנחנו כותבים ומדברים.
 
"למשל שיר שכתבתי לחווה אלברשטיין, `קוקוס`, הוא בעצם שיר על מאיר אריאל. כתבתי אותו  בשבוע שבו מאיר נפטר והשיר הגשים את עצמו. יש בו שורה שאומרת `אנחנו הורגים משורר בכל בוקר ובערב יושבים להקריא משיריו`. מאיר, שבחייו הופיע במקומות קטנטנים ואחרי מותו מילא את קיסריה, הוא בדיוק דמות כזו שהיה לו קשה בתוך הקיבוץ, ומתוך הקושי הזה נוצר אמן גדול. הקונפליקט יוצר את האמנות הגדולה.
 
"הסגנון של אסף ושלי הוא דומה מאוד, סגנון תמציתי.  למשל השיר שלי `האהבה מתה`  (ששרה בת זוגו תמר גלעדי) מדבר על דבר כואב אבל לא באופן משתפך, בלי פאתוס ורחמים עצמיים. כמו אסף, גם אני מגיע משורש `הדיבר האחד עשר` שקיבלתי מהאנשים האלה, המייסדים, `לא תרחם על עצמך`.  זה מאוד מאוד חזק בכתיבה של  `הביתה`. הדברים הכי קשים  קורים בספר בכמה משפטים. אסון מעגן מיכאל שסבתא שלי נפצעה בו -  אנשים באו לחגוג , לנוח קצת  וטראח התרסק עליהם מסוק. בספר הכל קורה נורא קצר ונטול פאתוס. וזה מה שאהבתי, שאסף  כותב על אנשים פוריטניים בפוריטניות, הוא כאילו אחד מהם בעצם, בכתיבה שלו".

 
אסף ענברי ואריאל הורוביץ ( צילום: יח"צ)
 
אסף ענברי אמר באחד הריאיונות עם צאת הספר  שהוא מעריץ את דור המייסדים, אבל הדור שבא בעקבותיו עבר את התהליך הקשה ביותר  - לראות את הפירוק
 
"אני דווקא מאוד אופטימי. מה שהתפרק זה הסוציאליזם, ובעיני הסוציאליזם זה הצורה ולא התוכן. התוכן הוא שמתיישבים בארץ, עצם הקמת היישוב. אז אם הסוציאליזם מתפרק זה בעיני טבעי אבל עצם זה שיש מקום כזה והוא מתפתח עם הזמן, והבן שלי למשל עושה קייטנה בכלבייה של  אפיקים זה מבחינתי ניצחון. בחום של 60 מעלות בצל יש שם משהו. מות הסוציאליזם, מה ששובר את הלב בספר לדמות של קלרה מדור המייסדים - לי לא שובר את הלב.  בעיני הסוציאליזם זה פחות חשוב, יותר חשוב שהצליחו לייצר פה בית".
 
הורוביץ גדל אמנם בתל-אביב אבל חלק ניכר מילדותו הוא בילה בעמק הירדן שבו גרה המשפחה של אמו, נעמי שמר, ילידת קבוצת כנרת. "הייתי בהרבה מאוד סופי שבוע בעמק הירדן" הוא נזכר בחוויותיו כילד עירוני המבקר בקיבוץ "היה שם מן מוסד כזה שנקרא `נבחרת הכדור מים של עמק הירדן`. זו הייתה חבורה של בני אלים שלילד עירוני כמוני מותר אולי להסתכל עליה, גם זה לא בטוח, אבל לעולם לא להיות חלק ממנה. על זה יש לי שיר שנקרא `נבחרת כדור המים של עמק הירדן`. זה מסוג הדברים שהולכים אתך כל החיים, מין מדרגה כזו, שלעולם לא תעמוד בה". 

סיבה לאופטימיות

אתם מופעים במסגרת פסטיבל תרבות יהודית, וגם הספר אינו נטול הקשר יהודי, גם למופע יש נקודה יהודית?

"בלי להתאמץ. המוזיקה שאנחנו מנגנים בדור שלנו ,הרוקנרול והרבה מאוד יוצרים בז`אנר הזה מתייחסים לעברית כמו משהו שמפריע להם כי הם שמעו מוזיקה אמריקאית או בריטית. אני שייך לאלה שזה לא מפריע להם, להיפך, זו שפה שלי ואני מבסוט שאני יכול להשתמש בה. כשזו הגישה שלך אז גם בלי שעושים בכוונה, כל מיני מוטיבים יהודיים נכנסים.
 
"למשל השיר שאנחנו מסיימים אתו את המופע נקרא `שירו של משה`, שיר מהאלבום הראשון שלי. יש המון מדרשים על העונש של משה בסוף ימיו שלא נכנס לארץ המובטחת. המדרשים מנסים להסביר למה למשה הגיע לו עונש כל כך כבד רק בגלל שהוא הרביץ לאיזה סלע. אף אחד מהמדרשים האלה לא מעלה את האפשרות שזה בכלל לא היה עונש. אלוהים אהב את משה ובעצם אמר לו `אח שלי, עזוב אותך, אל תיכנס. זה הולך להתקלקל, שלא תראה את העבודה שלך הופכת לראשונטורס`".
 
מה ששוב, מזכיר מאוד את התהליך שעוברים המייסדים ששרדו לראות את החלום ושברו
 
"גם ב`הביתה` אריכות חיים היא כמו סוג של קללה, לראות את השבר,  ולכן גם בחרנו בשיר הזה לסוף. אבל מעצם זה שיושב נכד של הדור הזה וכותב ספר בדיוק בכלים של מיטיה קריצ`מן (אף הוא מדור המייסדים של אפיקים, בספר ובמציאות – ה.א.ב) -  בחסכנות ובפוריטניות  -  מעצם זה שזה קרה, בעיני זו סיבה לאופטימיות, יש לזה המשך". 

המופע "הביתה" יעלה ביום שני 7 בספטמבר 2009 ב-21:00 במסגרת פסטיבל "צלילי אלול"שייערך בין התאריכים  12-3 בספטמבר 2009 במשכן לאמנויות ולמוזיקה ברעננה .