עתידם לפניהם
 
יש פער לא קטן בין מה ששומעים ב-Oracular Spectacular, אלבום הבכורה של חבורת MGMT , הרכב אינדי-רוק נאו-פסיכדלי, המבוסס על הצמד אנדרו ואן וינגרדן ובן גולדווסר, לבין האופן שבו הם מביאים אותו לידי ביטוי בהופעה.
 
מההאזנה במערכת הביתית או מצפייה בקליפים הססגוניים של ההרכב מברוקלין שפרץ בגדול לפני שנה וקצת, מתקבל רושם של מוזיקה מלודית-הרמונית חללית מרחפת, שכאילו נתלשה מאיזו קומונת סיקסטיז או נולדה כתוצאה מנטילת טריפים הזייתיים מופלאים. אבל אמש, בהאנגר 1, גני התערוכה, באקט המסיים של "היינקן מיוזיק קונפרנס", הם דפקו בראש וייצרו דיסטורשנים מהדהדים - כאילו מדובר בהרכב רוק כסאח.
 
חמישה נגנים מיומנים על הבמה, ואן וינגרדן בעל הקול הנעים והצלול, מוביל את השירים בדרך כלל, גולדווסר מתעמק בקלידים רוב הזמן, ולצידם עוד שני גיטריסטים ומתופף. הם פותחים את הערב עם The Handshake, לקול תשואות הקהל האוהד, כמה אלפי צופים שהעדיפו מוזיקת הארד-קור אינדי מקורית, על פני טייק 2 של פרויקט מדונה העצום, שהתנהל במקביל מעבר לכביש. בכלל, אחד המשפטים שרצו שם בין החבר`ה היה "מי זו בכלל מדונה?!".
 
וכאמור, קטע הפתיחה נשמע כאן הרבה יותר רוקיסטי-חורך מאשר במקור, ולוקח זמן להתרגל. גם הקטעים הבאים, Destrokk  ו-The Youth, מעידים על כך שמדובר בקו מתוכנן ברור. וכאשר משלימים עם התובנה שזה הכיוון שלהם בלייב, זה עובד לא רע בכלל. אפשר אפילו להתחיל להאמין לחברים שהם רוקיסטים מלידה, אפילו כשהם מביאים אותה בהרמוניות סרפינג, אה-לה "ביץ` בויז".
 
אפילו הקונטרסט שנוצר בין הגרון המתוק, הנאיבי והמעודן, של ואן וינגרדן ולוק הילד טוב ברוקלין שלו (בעל פוטנציאל כריזמטי לא מנוצל של אליל בנות), לסאונד הכלים המלוכלך, נשמע מעניין ומאתגר.

 
צילום: שוקה כהן
 
MGMT הם אמנים שעומדים מאחורי שירים נפלאים כ-Time To Pretend, Weekend Wars ו-Future Reflections, אבל ככל שההופעה מתקדמת הכול נשמע מונוטוני וחוזר על עצמו. מה גם שהחברים, מוזיקאים נהדרים ומיומנים, מתרכזים בעיקר בביצוע השירים ומוותרים כמעט לחלוטין על אינטראקציה עם הקהל, שדווקא צמא לריגושים ולדיאלוג עם ההרכב.
 
הקטעים שבהם הייתה התעוררות הדדית מתבקשת היו Electric Feel העוצמתי  ו-Time To Pretend המקסים. התאורה הבסיסית, בעל הגוון הכחול בדרך כלל, מעניקה להופעה אווירה של מועדון דחוס, וזה מתאים לקונספט. לחבורה אלבום חדש, Congratulation, שייצא בשנה הבאה, ומתוכו הם מנסים עלינו שני שירים.
 
כמובן שאת הלהיט הגדול ביותר שלהם, Kids, הם שומרים להדרן, אבל דווקא בעת ביצועו מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי, ונפילת מתח התחוללה, מה שאפשר לקהל לבצע במקומם א-קפלה, בשירה בציבור את השיר, והתקלה עברה איכשהו בשלום.
 
פרט לאי יצירת שיאי ריגוש ואקסטזה במהלך ההופעה, יש להרכב עוד בעיה (שתיפתר בהמשך): אין לו עדיין מספיק שירים להחזיק הופעה של יותר משעה וקצת. איכשהו הם מתחו את זה לשעה ורבע, אולי קצת יותר. וזהו.
 
בסופו של הערב, פרט לתודות לקהל הם מודים למדונה. סוג של הומור? לא ברור. מה שכן, בניגוד להמון הרכבים אחרים שמגיעים לכאן אחרי השיא, במקרה של MGMT התחושה היא שעתידם לפניהם, ובכל מקרה קיבלנו שואו של להקה לוהטת ורלוונטית שבאה אלינו בזמן אמת, בו היא עושה סיבוב הופעות מצליח ברחבי העולם.