ביום ראשון שעבר, בדיוק באמצע הפסטיבל, בסוף הקונצרט בדרך למכונית קראה  מוכרת הבייגלע ביציאה מימק"א, לעבר היוצאים שלא קנו את מרכולתה ואמרה "מה קרה השנה? איפה כל האנשים? תגידו לדניאל ברנבוים שיבוא אחרת זה פוגע לי בפרנסה..." והיה משהו בדבריה.
 
לאורך השבועיים היו ימים שבהם נפערו קרחות מושבים באולם ימק"א. זאת, חרף העובדה שהפסטיבל הזה לא יכול להתלונן על תקשורת לקויה, או על קהילת מאמינים קטנה והולכת, או על חסר קשרים באליטות השלטוניות. אבל לעתים גם אלה אין בכוחם למלא אולמות.
 
מנגד יש לפסטיבל בן ה-12 כוחות ומשאבים ש"הלוואי על כל ילדי ישראל". מאגר נגנים - יותר מחמישים; מגוון יצירות – כשבעים; אורחים מפסטיבלים אחרים בחו"ל שבאים לתהות מקרוב על סוד הצלחתו של הפסטיבל ואולי "לשאול" רעיונות ואמנים; יש שידורים ישירים ל"קול המוזיקה" (שבגינם פסטיבלים ואירועי מוזיקה אחרים יכולים רק להתקנא בו ולהסתכל בלב דומע וכועס על סדר העדיפויות הדוחה אביון מפני עשיר ופריפריה מפני מרכז), ואפילו לערוץ הטלוויזיה "מצו". יש אפילו מאבטחים, שמגיעים עם ידועני ציבור מעולם הממשל הירושלמי ואולי ישמשו בעיתות מצוקה כנגד פורעי חוק ומי שהמוזיקה הקלאסית הייתה לצנינים בעיניו.
 
אבל הרי במוזיקה עסקינן ולשם כך התכנסנו. מה הייתי לוקח הביתה מהקונצרטים ששמעתי כאן (בחלקם בשידור)? די הרבה למען האמת.
 
גיא בראונשטיין – ידו בכל
 
את רגעי ההתעלות של "הרביעייה לאחרית הימים" של מסייאן בערב הראשון, ובייחוד נגינתם של הצ`לן צבי פלסר והכנר גיא בראונשטיין; את השלישייה לפסנתר אבוב ובסון עם אורטגה קרו באבוב, מאוריציו פאז בבסון וקיריל גרשטיין בפסנתר; את העיבוד המרתק של אוהד בן-ארי ל"פרלוד לאחר הצהריים של פאון" של דביסי  לשמונה כלים; את "קרנבל החיות"  לתמליל הישן אך הבלתי מתיישן של ירון לונדון. רגיש ומרתק היה גם אלון גולדשטיין בנגינת הסונטה של סזר פראנק, פחות מרגש היה שותפו הצ`לן גארי הופמן.
 
לעומתם הפתיחה "ההברידים" בנוסחה לשני פסנתרנים אינה מוצלחת וגם נגינה טובה (אלון גולדשטיין ובישארה הארוני) אינה מצילה אותה מן השיממון. החמישייה של ברוקנר בפה מז`ור היא אולי החמישייה היחידה שחיבר (ברוקנר עסק בעיקר בחיבור סימפוניות ויצירות גדולות למקהלה) אבל זו אינה סיבה מספיק טובה להשמיע אותה. הובלה מצוינת של גיא בראונשטיין לא סייעה ליצירה להשתפר. 
 
נקודת אור בקונצרט זה היה האדג`ו של אלבן ברג שניגנו גיא בראונשטיין כינור, חן הלוי, קלרנית ואלנה בשקירובה בפסנתר. למחרת שמענו את אותם שני פסנתרנים הארוני וגולדשטיין מנגנים בפסנתרים יצירה לתזמורת, הסקרצו מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן וכאן (עיבוד של ליסט)  -חגיגה לאזניים, תובנה עומק ויכולת אבחנה  מעולה שהנגינה רק השביחה.
 
גולדשטיין נשאר על הבמה לנגינת סונטת קרויצר של בטהובן עם הכנר ברנבש קלמן, גם זו הייתה תצוגה של רגישות שאין כמותה ובעיקר בלט בה גולדשטיין. רביעיית ארלנבוש (רביעיית הבית של הפסטיבל עם הכנרים מיכאל ברנבוים (הבן) ופטרה שוויגר, הוויולנית מדלן קארוצו והצ`לן טים פארק) הפגינה התקדמות מן השנים הקודמות והיא הולכת ונעשית משמעותית. כאן היא ניגנה את הרביעייה הראשונה של יאנאצ`ק. לעומת כל אלה נחתם הקונצרט בבחירה תמוהה  - רביעיית פסנתר של הרוסי סרגיי טנייב. יצירה שמוזיקלית לא ברור למה היא נבחרה. 
 
ביום חמישי האחרון שמענו יצירה קצרה  של רועי זו-ארץ, אני שומע לראשונה יצירה שלו בקונצרט "קלאסי" (זו-ארץ מחבר מוזיקה לסרטים, לטלוויזיה וללהקות רוק). היצירה, הנקראת "הצבע הזרזובי" למרימבה (אסף רוט) ולארבעה צ`לות ( פרנס הלמרסון, ניקולס אלטשטט, קיריל זלוטניקוב וצבי פלסר), היא רישום אימפרסיוניסטי שעובד בעיקר על הגוונים שמפיקים הכלים.
 
עוד באותו קונצרט ניגנו גיא בראונשטיין, מיכאלה מרטין, דיישין קשימוטו ואלינה איברגימובה בכינורות עם אלנה בשקירובה יצירת "בתי קפה" מובהקת - רומנסה אופ` 43 של הלמסברגר (הבן). אתנחתא קומית הסונטה לצ`לו ולפסנתר (אופ` 58) של מנדלסון בנגינה מעמיקה של דמידנקו בפסנתר וזולטניקוב הישראלי בצ`לו.
 
הקונצרט הזה נחתם בנגינה של הרכב בן 15 נגנים שהשמיעו את הסימפוניה הקאמרית מס` 9 בניצוחו של דניאל כהן שכבר מוכר היטב בזכות עבודה מצוינת בעיקר במוזיקה חדישה והוא שומר על השליטה גם כאן בהחלט בסיועו של גיא בראונשטיין שהוביל את אנסמבל הנגנים הגדול.

 
אסף רוט, אלנה בשקירובה, אוהד בן-אבי, צילומים:  http://www.jcmf.org.il/

חגיגת הסיום
 
קונצרט הנעילה (הפעם היה האולם גדוש לחלוטין, אנשים ישבו גם על הבמה) היה קונצרט חם אפילו מאוד חם  - המזגן חדל לעבוד והאולם רתח. המוזיקאים שעלו לבמה ירדו ממנה סמוקי פנים.
 
החום היה מרכיב עיקרי גם במוזיקה. הוא החל בנגינת תשעה עיבודים של בני עשרֶה, תלמידי הקורס לקומפוזיציה של המרכז הישראלי למצוינות בחינוך בבית הספר התיכון למדעים ולאמנויות. תשעה תלמידים שעיבדו תשעה שירים ללא מלים של מנדלסון לשמיניית נגנים:  רביעייה קאמרית, קונטרבס, אבוב, קלרנית ובסון. היו בהם עיבודים צפויים, היו בהם עיבודים נמרצים והיו מפתיעים - למשל בהיפוך תפקידים של אפקט התרועה שאותו ניגנו באחד השירים דווקא כלי המיתר ואילו את המנגינה הרומנטית ניגנו כלי הנשיפה, או בשיר אחר שבו נבחר כלי אחד, הכינור,  כסולן ועוד.
 
ההישג הוא כמובן מעבר לחיבור הספציפי של תלמיד זה או אחר. ההישג הוא של הפסטיבל בכך שהוא מאפשר לתלמידי תיכון לשמוע את יצירותיהם, שאינן אלא תרגיל בשיעור קומפוזיציה, בנגינתה של חבורה מעולה ברמה עולמית. חבל רק שאיש מן הנגנים ומן המארגנים לא טרח להזמין את המלחינים הצעירים לבמה בתום הנגינה ורק תושייה של הרגע האחרון תיקנה את המעוות.
 
שיאו האחר של הערב היה מחזור השירים "אהבת אישה וחייה" של שומן עם זמרת הסופרן דורותיאה רשמן והפסנתרנית אלנה בשקירובה. רשמן, אחת מכוכבות האופרה של אירופה כיום, בהופעה ראשונה על במה מקצועית בישראל (היא נמנתה בעבר לפני כ-15 שנים, על תלמידי סדנת האופרה הקיצית של תל-אביב) היא זמרת שמקפידה על כל ניואנס בשירים, הרבה בשלות ותובנות אנושיות שהפכו את השירה למעמד יחיד במינו.
 
השלישייה הראשונה של מנדלסון עם דמידנקו בפסנתר, קשימוטו בכינור והלמרסון בצ`לו הבליטה בעיקר את הקווים הרכים הפנימיים והותירה את הקטעים הווירטואוזיים כקווי מתאר נשלטים אבל לא בהכרח שולטים. אוהד בן-ארי החליף ברגע האחרון את בשקירובה בנגינת האנדנטה והרונדו של וובר עם הוויולן הצרפתי המצוין ז`ראר קוֹסֶה. - קטע בעל אופי להיטי מובהק.
 
לבסוף, כמסורת הפסטיבל נוגן ביצוע סוחף של השמינייה של מנדלסון כשלצד חברי הרביעייה הירושלמית מנגנים קשימוטו ואיברגימובה בכינורות, ז`ראר קוסה והלמרסון בצ`לו. חגיגה!
 
תצוגה מופלאה של נגנים ישראלים
 
הדבר הבולט ביותר בפסטיבל הי"ב הוא היותו במה מרכזית לתצוגה מופלאה של נגנים ישראלים, יותר מאשר במובן אחד ניכרה ידו של גיא בראונשטיין לא רק כמי שהוביל ככנר ראשי רבות מן היצירות אלא שהייתה כאן טביעת יד של הנהגה, לצדה של בשקירובה, יד של מורה לצדו של ברנבוים הצעיר והענקת משמעות מנהיגותית שנראתה בכל נוכחות שלו על הבמה.
 
לידו, בעוצמות מוזיקליות זהות, נכחו צבי פלסר בצ`לו, אלון גולדשטיין ואוהד בן-ארי בפסנתר, (לאוהד גם תפקיד ניכר בהובלה ובעיבודים) ואורי קם בוויולה. כל הופעה שלהם על הבמה הבטיחה ביצוע מעולה  - גם ליצירות רדודות.
 
הרביעייה הירושלמית כהרכב בפני עצמו וכל אחד מן הארבעה ששותף בהרכב אחר שמרו, איש איש, על מעמדם שהוא כיום מעמד של נגני צמרת עולמיים, כמוהם בלטו גם הקלרניתנים חן הלוי וטיבי צייגר, הנבלאי סיון מגן החלילן גי אשד הפסנתרן בישארה הארוני והנקשן אסף רוט.
 
ישראלים אחרים שבלטו היו נגנים מעולים שבכל השנה אנו פוגשים אותם כחברי תזמורת, בהם מאוריציו פאז נגן הבסון, מיכאל גורפינקל נגן הקלרנית, חזי ניר ואיתמר לשם. זו נקודה בולטת בפסטיבל ה-12. בשבוע שבו נבחרות הכדורסל והכדורגל רושמות הפסדים צורמים, מראה הנבחרת הזו – ולא רק היא   שיש לנו במוזיקה הרבה יותר "בֶּנַיוּנים", מאשר בספורט הקבוצתי. צריך להזכיר זאת גם למיניסטרים המתקצבים כספים לחינוך, למדע לתרבות ולספורט.
 
כמובן שישנם האורחים הקבועים, בהם נביל שהאטה בבס, מדלן קארוצו בוויולה ועוד. אבל כאמור הנוכחות הישראלית בולטת. בשקירובה עצמה, מעבר לניהול מוכיחה את עצמה מדי שנה כפסנתרנית "ליד" משתבחת. רגישותה מוצאת את ביטויה בעיקר בעבודה המורכבת עם זמרים.
 
לעומת זאת אותה בשקירובה אחראית לבחירתן של כמה  יצירות ששילובן בפסטיבל תמוה. לקהל מגיעות מחמאות ובצדק, כי התלהבותו היא למעשה השכר היחיד שמקבלים הנגנים שכידוע מגיעים לירושלים כאשר רק הוצאות הובלתם ושהותם מכוסות, לעבודה עצמה אין תמורה כספית. קהל זה מצביע קצת ברגליים ומדיר (בחלקו, צריך לומר) את רגליו מקונצרטים "נועזים" יותר (ראה הפתיח לרשימה). כלומר גם קהל שבוי, הוא שבוי של שבעים אחוזים ולא של מאה אחוזים.
 
בין כך ובין כך אנחנו מובטחים שיהיה המשך. העתיד יצטרך להוכיח גם עד כמה משתתפים חדשים ישתלבו במערך המסורג שאורגת בשקירובה.