בדרך שלהם
 
גולן אזולאי. בדרך אל הלב
(Play records)
 
אלבום בכורה מפתיע, אאוט אוף דה בלו, לשחקן תיאטרון וטלוויזיה שנעלם לנו לפתע, וחזר כזמר נעים קול ויפה שירים, ויותר מזה כיוצר שעבר מתשובה וחזרה אל השורשים, בין היתר במסגרת התזמורת האנדלוסית שבה הוא מנגן בגיטרה ובעוד.
 
"בדרך אל הלב" הוא פרי עבודה של שנים מספר, שבמהלכן טופטפו כמה שירים לרדיו (כמו "אדון מנהל" ללחן של מוריס אל מדיוני, שהניח את היסודות לתהליך החקירה והחיפוש העצמי, או "רוק ולומד" שנכתב בהשראת לחן עממי אלג`יראי) והוא כולל 11 שירים שמספקים מבט מבפנים - הוא לבד, בזוגיות, במשפחה - למסע אל האמונה ואל ההתחזקות.
 
כאמור, אזולאי הוא זמר נעים ביותר, וכתיבתו סיפורית וקולחת. בנינוחות ובנעימות שהוא משרה על סביבותיו הוא תואם שולי רנד, שחקן שחזר בתשובה והפך לזמר. התשובה לשאלה היא אם הוא ניחן בכריזמה בימתית דומה, תינתן בהופעות.
 
השירים, על כל פנים, מאוד מגוונים. לא רק בגוונים דתיים-מסורתיים (שגם הם, כמו אצל רנד, חפים ממסיונריות), אלא גם אתניים שורשיים ("לונה" דמוי-לדינו, או "מצידי" באווירת דיוואן), וגם יציאות מרתקות כמו "היית מלך" שהוא שיר פרידה והספד אבל  בנימה עליזה ושמחה, או "בערב ששי" האולד-פאשן, שמוטי פליישר היה מאמץ בשמחה לפני יותר מ-35 שנה. ובכלל, קשה שלא לאהוב את גולן אזולאי.

                                גולן אזולאי, צילום: יח"צ

עמיר בניון. שעה של אור
(נבל עשור)
 
האוסף הראשון של עמיר בניון הוא האלבום שמסמל סופית את ההתנתקות שלו מן העבר. ובמהלך צפוי נוכח ההתכתשות שלו עם חברות התקליטים שפיצו את אלבומיו המוקדמים, הוא מחזיר לעצמו את הבעלות על זכויות המבצעים של הגדולים בלהיטיו, שעשרה מהם הוא מקליט מחדש, במיוחד עבור הפקה זו.
 
האוסף הוא כפול כש-17 השירים הראשונים בו מסודרים ממש כרונולוגית לפי האלבומים שמהם הם לקוחים- שלושה מ"רק את" (1999), אחד מ"אותו מקום אותה רוח" (2009), שניים מ"שלכת" (2002) בהם גם שיר הנושא של האוסף, אחד מ"ניצחת אתי הכל" (2004), ארבעה מ"הכל עד לכאן" (2006) וארבעה מ"אלוף בשחור הרהורים" (2007) בראשון; עוד ארבעה מ"עומד בשער" (2008) ושבעה בונוסים שלא הופיעו מעולם בדיסקים שלו בשני.
 
כזמר נשמה, פייטן טבעי ומאלתר מלידה, כל פגישה עם בניון ושיריו היא כחדשה, בזכות החיוניות והאנרגיות שלו ובעיקר כשחשוב לו במיוחד. זוהי תעודת הזהות של בניון בנקודת הזמן הזאת, כפי שהוא היה רוצה שיכירו וישמעו אותו, עם היצירות החשובות לו ("שלכת" למשל, בחוץ).
 
האוסף, הוא לא רק מסע בתוך מוחו בניון, בזיגזג בין המשמעויות של מוזיקה היא אמונה, אמונה היא אהובה, אלא גם בישראליאנה החדשה, בצליל הישראלי החדש שבניון הוא אחד ממעצביו - מזרחי ויהודי וחובש כיפה. היצירה הבניונית היא פיוז`ן של קודש וחול, אמונה וחילוניות, ולמרות גווניה הרבים היא הומוגונית וזורמת, גם בפניה האחרות, ההומוריסטיות הדחקאיות, כמו ב"בחייאת" וב"שיר הוודקה". שורה תחתונה: זמר הנשמה המוביל בישראל.
 
אמנים שונים. קול הנשמה
 (IMP)
 
אוסף כפול, משונה ואף תמוה בהרכבו, אך ראוי למדי, להוציא חריגים בודדים. "קול הנשמה" הוא שם מבטיח לאוסף קונספט, וחלקו הראשון (16 קטעים, 67:15 דקות) שמוקדש לתפילות וניגונים מן המקורות, מצדיק את צאתו לאור בימים אלה שבין כסה לעשור.
 
בחלק זה הביצועים מוכרים בדרך כלל: "אל תשליכני" (שימי תבורי), "ברכנו" (אביהו מדינה), "אדון עולם" (עוזי חיטמן), "ידיד נפש" (דודו זכאי), "מי האיש" (שולי נתן ונחמה הנדל), וגם "אדון הסליחות" (יוסי אזולאי), "שיר למעלות" (שבע) ו"פתח לנו שער" (יהורם גאון) ומעל לכל "אנא בכוח" (של עובדיה חממה). דיסק זה נפתח בקריאת "שמע ישראל" של משה חובב ז"ל (שבנו איתמר הוא האוצר והעורך של האוסף), וננעל בנגינת "כל העולם כולו" בסקסופון של פטר ורטהיימר. חבילה יהודית חשובה, שגם השתלבותו של גד אלבז הצעיר, בשלושה (!) ניגונים, אינה גורעת.
 
החלק השני פחות הומוגני, יותר מפורר ומלא חורים ונתון לפרשנויות באשר למיתוגם של השירים - תפילות, בקשות, תקוות, געגועים. מעין תעודת זהות ישראלית של נפש יהודי הומיה.
 
בין השירים: "שמחות קטנות", "ים הרחמים", "פרי גנך", "יהי רצון", "יש מקום", "הליכה לקיסריה", "על כל אלה" ורבים אחרים (19 בסך הכל, 14:41 דקות) ביניהם גם "מליון כוכבים" של עמית פרקש, "אנחנו מאמינים" של לי פישמן ועוד גד אלבז אחד, בדואט עם אביו בני. אם אפשר לאפיין אותם, אז אלה שירים ששוברים את הלב משלל סיבות.
 
אני יכול לנמק את היעדר המלים בעלות כלכלית, אבל קשה לי להבין את היעדר תיעוד של ההקלטות המקוריות בשנים ובאלבומים. ובכל זאת, למרות שאינם נפגשים, שני חלקי האוסף הם מזון טוב לנפשות תוהות ותועות ולתרמילאים בדרכים, שלא ישכחו את הדי.אן.איי שלהם. כאילו שאפשר.
 
בשביל האקדמי
 
אילן גרין. קולות הלוויים
(High fidelity)
 
קולות הלוויים הוא ניסיון מרתק עד יומרני של אילן גרין (יוצר להקת "נקמת הטרקטור") בעקבות כלי הנגינה האבודים של בית המקדש, שהם כלים עתיקים שנזכרו במקורות, בכתבי התנ"ך בעיקר, ולמראם, צליליהם ואופן הנגינה בהם ניתנו לא מעט פירושים. גרין בונה את הכלים כמעט יש מאין, בפרשנות אישית וחופשית, ובעזרת שלושה חברים-מוזיקאים (אביטל רז, גיא שרף ושחר קצ`קה) גם מנגן עליהם, מפיק מהם צלילים ומקליט שמונה יצירות מוזיקליות (46:23 דקות), שהטקסטים שלהן לקוחים ממקורות בכתובים, בתלמוד ובספרים חיצוניים. התוצאה הסופית אמורה לשחזר או להציע את "קולות הלוויים".
 
יותר מתקליט זה מחקר אקדמאי עם כוונה טובה אך גם עם פוזה, והוא ראוי יותר למופע במה - עם כל כלי הנגינה (מיתר, נשיפה, פריטה והקשה) המשוחזרים והמומצאים - כי המוזיקה הנשמעת, יותר אתנית ועולם מאשר מסורתית-דתית, נשמעת לגיטימית לכל דבר. ואולי זו התכלית העיקרית של ההפקה - אולמות קונצרטים ופסטיבלים ייחודיים, גם בעולם. ניסיון מעניין אבל לא אטרקטיבי מספיק. אפילו משעמם.
 
אנסמבל תפיללת. תפיללת
(צדיק)
 
גם אנסמבל תפיללת, שבו חברים שלושה מוזיקאים, תלמידיו של הפרופ` אנדרה היידו, הוא התחקות אחר התפילה היהודית (בעיקר אנדלוסית וצפון אפריקאית) במקורות אם כי מכיוונה של מוזיקה ישראלית חדשנית, ניסיונית ומודרנית לגמרי. גם שמו של המוזיקאי האמריקאי הנחשב ג`ון זורן, כמפיק האלבום, נותנת כיוון ונוטעת תקוות.
 
ככזה, "תפיללת" הוא לא עסק קומוניקטיבי. שורשיו נטועים אמנם במאה ה-12, בניגון "משה" של עובדיה חגר שנמצא בגניזת קהיר, והוא מנהל דיאלוג נועז וחריף עם שירים של יוצרים קדומים כמו שלמה אבן גבירול ור` ישראל נג`ארה, אך הוא קופץ בזמן עד לימינו אנו, לשירים של המאה הקודמת ("שדמתי" של שנהב ואדמון) וגם ליצירות מודרניות (של רונן שפירא, למשל) משל החברים בהרכב - יניב הראל, נורי יעקובי ויונתן ניב (שנעזרים גם בעומר אביטל ובנגנים נוספים).
 
הטקסטים הם אכן תפילתיים במהותם ובהתכוונותם – "ארוממך יה", "ידיד נפש", "שער פתח", "השיבה נא", עזרנו" - אבל היצירה של "תפיללת" (16 רצועות, 57:00 דקות) מציעה למעשה אלטרנטיבה מוזיקלית לשירת הבקשה והתחינה המסורתית, ולפעמים נשמעת קיצונית, רדיקלית ודיסהרמונית, יותר כמו הייתה מסכת לגירוש שדים מאשר פנייה לקירוב מלאכים ושכינה. ועם זאת אי אפשר לזלזל ברצינות, בסקרנות ובכבוד שהחבורה רוחשת למושאי עיסוקה.

                          אנסמבל תפיללת, צילום: http://www.tafillalt.com
 
קול עוּד תוף. עשרים וחמש מדרגות זהב
(התו השמיני)
 
גם אלבומה החדש של שלישיית "קול עוד תוף" - אסתי קינן עופרי היא הקול, ארמונד סבח הוא נגן כלי המיתר ואורן פריד הוא איש כלי ההקשה - הוא תוצאה של לימוד ממושך, אקדמאי באופיו. האלבום השני מתחקה, משמר ומנציח את שירת החאכתיה, הלאדינו של יוצאי מרוקו, שפת הפיוט הספרדית-מרוקאית שנוצרה אחרי גירוש יהדות ספרד. זו מוזיקת עולם שורשית ביותר, פולקלורית במובן העמוק, חותרת לנאמנות אותנטית, ומבוצעת בעושר סגנוני רב ומפתיע.
 
באלבום 17 קטעים (50:12 דקות) שרובם ככולם עוסקים במנהגי חתונה של יהדות המאגרב, טקס - לפי דברי ההסבר המחכימים והמאלפים בחוברת המצורפת, שהיא לבדה שווה את רכישת האלבום - שנמשך ימים מספר ולכן "דרש" ניגונים ופיוטים שונים. עם שירת הלאדינו (וגם החאתכיה) היא מוזיקה הסול העתיקה של היהדות, "עשרים וחמש מדרגות זהב" נותן לה את הריספקט הראוי. ובעברית, הנשמה והכבוד.

              "קול עוד תוף" צילום: http://www.koloudtof.com 

בכוח הרוח
 
אלדד לוי. מסע-לה
(High fidelity)
 
אלדד לוי הוא נגן סנטור פרסי ותיק, בעל ניסיון עשיר בזירת המוזיקה היהודית, שניגן עם להקות "שבע", "שוטי הנבואה" "פשוטי העם", ועם זמרים-יוצרים כיונתן רזאל, מאיר בנאי ואביתר בנאי. ו"מסע-לה" (משחק מלים עם מסאלה וגם מסע לה`) הוא אלבום הבכורה שלו. אינסטרומנטלי כמובן. זו יצירה קונספטואלית שנפרשת על פני שני דיסקים: האחד הוא "עלות השחר" (Dawn) והשני "שמחה" (Joy). בכל אחד שישה קטעים, תריסר בסך הכל (71:00 דקות).
 
הנגינה לפעמים מינימליסטית ורגועה, כמו הגיעה מן המזרח הרחוק, יפן או סין, לפעמים עשירה וסוערת (בסיועם הנמרץ של נגנים-עמיתים), כמו נחתה עלינו ישר מן הבלקן. אך כמעט תמיד היא תחושתית, אווירתית, כששמות היצירות, החד-מלתיות בדרך כלל, מנסות לאייר אותה, לשקף רגשות וחוויות ולתאר מצבי רוח: "מעגל החיים", "געגוע", "מסתורין" באלבום הראשון, "בלקני", "צועני" "נצחון" בשני.
 
הראשון, מן הסתם הוא יותר מהורהר, מכונס בתוך עצמו, השני, כשמו, יותר שמח, יותר קצבי, יותר סביבתי. החוויה הרוחנית או המיסטית או האמנותית, היא באחריות המאזין. 

       אלדד לוי, צילום: http://www.eldadlevy.com/

יריב גולדמן. אליך
(עצמאי)
 
מה שאלדד לוי עושה באינסטרומנטליות מחושבת יריב גולדמן עושה בשירה נלהבת. גולדמן הוא סוג של גוראן ברגוביץ` ישראלי, מחובר לטבע ונפעם מהבריאה. הוא תמהיל חסר-מעצורים של סוגות וסגנונות שונים, ומחבר מוזיקה דתית עם אתנית, תפילה עם חאפלה, מסורת עם פופ וכליזמר עם רוק. השירים שלו שאופים אל המקורות ונכתבו בהשראתם. מקצתם ("ברכת הכהנים", הלהיט הפותח והמוביל, "מה ידידות" או "אני לדודי") לקוחים משם, מרביתם פרי יצירתו. בכל המיקרים הלחנים שלו, עם שותפות נאמנה מצד המפיקים שחר קאופמן ושני בן-כנר, ועשרות שותפים נוספים בנגינה (בכלים אותנטיים ושורשיים) ובשירה.
 
באלבום 13 יצירות (61:20 דקות), ספק תפילות, ספק פיוטים ותמיד שירים יפים ("קשת בענן", "תודה"), שנעים בשבילי הרוחניות והאמונה, כיסופים ושאיפה לעולם טוב יותר, בריחה מהמולת הכרך אל הנופים הגליליים. השירה של גולדמן כנה וסוחפת בדבקותה ובאמונתה, והיצירה - גם כשהיא מורכבת יותר (כמו בשיר הנושא או ב"אב הרחמים") - טבולה באופטימיות מדביקה. פעם הוא קרליבך, פעם "שבע", פעם עידן רייכל וכמעט תמיד ברגוביץ. ותמיד שמח.

                           יריב גולדמן, צילום: יח"צ

רם גורן. לב עליון
(נענע דיסק)
 
גם רם גורן מביא אתו  סוג של רוחניות יהודית, של אחד שהיה פה ועבר לשם. כשמו, הלקוח מ"עולה לירושלים", הרצועה השנייה (מתוך 13), אלבום הבכורה שלו הוא מפגש בין טקסטים שנשענים על קדושה ואמונה יהודית בשכינה האלוהית, לבין מוזיקה חילונית, ישראלית ובינלאומית, לגמרי. רוצה להגיד: אלמלא המלים, שמשקפות מן הסתם את ההתקרבות של גורן אל הדת ואל האמונה, לא הייתם יכולים להספיק מהלחנים, ההפקה, העיבודים והנגינה שמדובר כאן בחוזר בתשובה.
 
אולי מלבד "אהבת חינם" הפותח, שזכה למבע רוקנרולי אחושלוקי, ו"ניגון שמחה" שנועל, והוא ניגון ברסלבי כזה שיכול להסתער עליכם מניידת של חב"דיניקים, כל השירים האחרים שבתווך (52:38 דקות בסך הכל) מתכתבים עם ז`אנרים מוזיקליים רחוקים מניגון דתי ומפיוט יהודי.
 
"עולה לירושלים" הוא שיר מסע בצבע קאנטרי רך, "בפנים יש שקט" הוא פופ שקט והאחרים הם בדרך כלל הרהורים ג`אזיים, גם "הודיה" ו"אם יהודי היה יודע" שנכתבו בהשראת הרבי נחמן מברסלב.