פנומלי, מדהים וחד פעמי

שיא האקסטזה נרשם באמצע החלק השני של ההופעה. כשהאמן החל לבצע את "הללויה" ההמנוני, כמעט כל 50 אלף הצופים שגדשו את יציעי ומדשאת אצטדיון רמת גן, הריעו, מחאו כפיים וקמו אוטומטית כאיש אחד - כאילו מישהו נתן אות - ל"סטנדינג אוביישן".
 
לאונרד כהן לא ממש שיחק כדורגל אתמול בערב באצטדיון רמת גן, אבל הקהל לא הפסיק להריע לו במשך דקות ארוכות על השואו שנתן במשך כשלוש וחצי שעות (כולל הפסקה של 20 דקות) שהיה בשלוש מילים - פנומנלי, מדהים, חד-פעמי. ובמילה אחת – מושלם. לטעמי, אירוע זה מתחרה עם זה של מקרתני על תואר ההופעה הטובה ביותר שנראתה כאן.
 
כבר הפתיחה הייתה מלהיבה. ברבע לשמונה, אולי דקה יותר, עלה האמן לבמה עם מלוויו ופתח עם Dance Me To The End Of Love, לתשואות הקהל המריע. אחר כך הוא המשיך עם נבואת התוכחה The Future והשיר השלישי ברצף הפותח היה Ain`t No Cure For Love.
 
הסאונד מעולה, כאילו אנחנו בתוך אולפן הקלטות, התפאורה הפשוטה שברקע הבמה היא של מסכי תיאטרון קלאסיים, כשצבעים שונים נשפכים עליהם, בהתאם לצבעי פנסי התאורה האחראים לאווירה. כהן הוותיק נראה תחילה שברירי, אבל מהר מאוד הרושם הזה יתחלף בהרגשה שהוא מקרין עוצמה שקטה ובטוחה. תוך דקות אחדות הוא גם יתגלה כאמן כריזמטי בעל קול נמוך אך חזק ומהפנט ונוכחות כובשת.
 
לאחר שלושת השירים הראשונים באה פנייה מפתיעה לקהל בעברית: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". אחרי זה הוא הודה לעשרות האלפים על שהגיעו בהמוניהם לחזות בהופעתו ואמר שזהו כבוד גדול עבורו להופיע כאן. עוד אמר כהן שהוא לא יודע מתי תהיה הפעם הבאה שלו בישראל, אבל הערב הוא, נגניו וזמרות הליווי שלו יתנו את הכול. וההבטחה הזו מומשה עד הסוף.
 
השיר הבא היה Bird On A Wire, ואחריו נרשמה התעוררות בטמפו שעל הבמה, וגם אצל הקהל, עם אחד מהמנוניו של האמן, Everybody Knows. הקהל שהגיע לראות את כהן מורכב מבני 20, אולי גם צעירים יותר, ועד 70, ואולי גם מבוגרים יותר. המופע נושא אופי קלאסי תרבותי, אלגנטי ואינטליגנטי, כשהאמנים שעל הבמה מעונבים ולובשים חליפות ומגבעות. זוהי בפירוש לא הופעת רוק או פופ.
 
אחרי In My Secret Life באה הקדמה אינסטרומנטלית נהדרת של הגיטריסט חוויאר מאס, המנגן סולו גיטרה קלאסית וירטואוזי ארוך, בסגנון ספרדי-אוריינטלי, לפני תחילת הקטע Who By Fire, בו גם כהן אוחז לראשונה בגיטרה.

זה המקום להרחיב מעט על החבורה המעולה שעם כהן על הבמה. מאס ילהטט במשך הערב פעמים רבות על מיתרי הקלאסית-אקוסטית שלו, בוב מצגר יביא קטעי בלוז נהדרים ועוד סולואים בחשמלית שלו, ניל לארסן הוא אורגניסט בחסד, ודינו סולדו הוא אמן הסקסופון ועוד שורה ארוכה של כלי נשיפה אקזוטיים. שירות וליווי קולי מספקות לאמן שרון רבינסון (אליה עוד נחזור) והאחיות האטי וצ`ארלי ווב. ביחד, כול התלכיד המוזיקלי הזה נשמע מלודי, הרמוני, מדויק. מרבית השירים של לאונרד כהן ארוכים, וכאשר הם מלווים גם בסולואים מרשימים של נגניו או בשירתן של המלוות שלו, אתה פשוט לא רוצה שזה ייגמר. אפשר להאזין לזה עוד ועוד ולא לשבוע.
 
השירים הבאים, Chelsea Hotel ו-Lover Lover Lover, בביצועים נהדרים, מלהיבים את הקהל, כמו גם Waiting For The Miracle. בתום השיר הזה מקדיש כהן כמה דקות לבטא את רגשותיו כלפי פורום המשפחות השכולות, הפלסטיניות והישראליות. הוא אומר שהנכונות שלהם להושיט יד לאויביהם היא מעבר לשלום ומעבר לעימות. לדבריו, זה גם לא קשור לעניין של לסלוח ולשכוח וזה מעבר לשלום. את דבריו הוא סיים בתקווה ש"בעזרת השם (בעברית) יהיה שלום".
 
כהן התייחס בדבריו אלה לאירוע שקיימה לפני ההופעה "קרן הפיוס לסובלנות ושלום" שהקים, התורמת למשפחות שכולות, ישראליות ופלסטיניות המחויבות לתהליך השלום. באירוע נשאו דברים הסופר דוד גרוסמן, יצחק פרנקנטל ורוברט קורי, מנהלו האישי של כהן. עם סיום דבריו מקדיש האמן את Anthem, השיר המייצג את הקרן שהקים. 
 
לאחר הפסקה עולים האמן ומלווי לחלק השני של המופע, הנפתח עם Tower Of Song, שבו מפגין כהן את יכולתו על הקלידים. את השיר הבא, Suzanne הוא מבצע כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה. הקהל מצטרף לשיר הזה בהתלהבות רבה.

אינטימיות באצטדיון

לאונרד כהן, האיש והמגבעת, מתגלה בחלק השני של ההופעה כפרפורמר אדיר. הוא מצחיק, הוא אירוני, הוא רציני. הוא יורד על ברכיו, מדלג בזריזות מפתיעה אל מאחורי הקלעים וחוזר. ובביצוע האישי של השירים הנהדרים שלו הוא משחק בקולו תוך שליטה מדהימה בו, משנה אינטונציות כדי להדגיש מילים, עובר מהגשה מדקלמת לשירה מלודית. והטקסטים הנהדרים שלו הם פיוט משוררי אמיתי. של רומנטיקן נואש, של חרמן חסר מעצורים, של קדוש וחוטא בעת ובעונה אחת. במהלך נכון של ההפקה מופיעות על מסכי הלד הגדולים, המקרינים את הנעשה על הבמה לראשונה בצילום Full HD חד וממוקד, כתוביות מילות השירים בעברית, כפי שתרגם אותםקובי מידן.
 
רבות דובר על כך שכהן לא רגיל להופיע בפני עשרות אלפי צופים ושהאינטימיות הטמונה בשיריו לא תעבור לקהל אצטדיון. אבל כול החששות מתבדים: כהן מצליח לרגש פעמים רבות את הקהל הרב במהלך הערב הארוך, ולהגיע לאחרון יושבי היציעים. בעת ביצוע The Gypsy`s Wife, מאס פורט באמנות על מנדולינה. אחר כך מבצע כהן את The Partisan, ואז מעביר את השרביט לשרון רובינסון (אמרנו שנחזור אליה), שמביאה ביצוע נשמה מרגש ל-Boogie Street וסוחטת מהקהל תשואות רמות.
 
ואז מגיע "הללויה", שהפך את המופע כמעט למפגן של שירה בציבור. I`m Your Man, שבו נתן כהן לקהל לסיים את השיר עם המוטו, ו-Take This Waltz, הוסיפו שמן למדורת ההתלהבות. לאחר שהוא ירד בצעדי ואלס מהבמה, חזר האמן לביצוע הדרנים מלהיבים לא פחות, כמו So Long Marianne והמנון המחץ First We Take Manhattan, כשהקהל שואג-עונה Than We Take Berlin.
 
השיר Closing Time רמז לכך שהסוף מתקרב, ואחריו בא I Tried To Leave You, שבו ניתנה הזדמנות לכל אחד מהנגנים לבטא את עצמו בסולו וירטואוזי בכלי שלו. שני האקורדים שסיימו ערב גדוש, מענג ומרגש, היו Hey That`s No Way To Say Goodbye ו-Whither Thou Goest.
 
כהן נפרד בברכת כוהנים, בעברית: "ישא ה` פניו אליך וישם לך שלום", חוזר שוב על חשיבות התמיכה בפורום המשפחות השכולות ומסיים ב"שלום". ואנחנו אומרים להתראות. בהקדם.