מחזה ביכורים מסקרן, בימוי משובח ומשחק מרתק הביאו את צבי גורן לדמעות של צחוק ובכי בערב של תיאטרון אמיתי בבית ליסין.
מחזה ביכורים דרמטי-סאטירי
כנגד שבע נשות המחזה "מקווה", והילדה שעמן, עומדים שבעה עמודי תיאטרון: מחזה, בימוי, משחק, תפאורה, תלבושות, תאורה ומוזיקה, ויחד הם יוצרים חוויה מרגשת הנעה בטבעיות ותבונה בין העממי, הקומי והמסורתי לאבסורד, הטרגי והמרדני.
את "מקווה" כתבה הדר גלרון (המוכרת כנורית הדר פויירשטיין), המוכרת כאחת מצמד הבדרניות הדתיות "נויה ונורית" וכסטנד-אפיסטית של "פולסא ד-נורית" הסאטירי על מעמד האישה בדת, שרץ כבר ארבע שנים. היא יצרה קברט סאטירי לנוער, הופיעה בטלוויזיה וברדיו ועוד פעילויות, ר"ל.
ואם לא די באלה כדי להכריז עליה כעל מורדת בדת, שבתוך מוסרותיה ומסורותיה גדלה וממשיכה לחיות, הנה היא מציעה לנו מחזה ביכורים דרמטי, המחובר חזק מאוד לשני מקורות השראה – מעמד האישה בדת ויכולת התבוננות נוקבת בסובב אותה. (גלרון, אגב, נותנת בתכנייה מדריך קצר ודי מפורט לכל העניין הזה של המקווה, עם נגיעות קלות של הומור, בנוסף על ראיון מעניין אתה ועם מיכה לבינסון).
"מקווה" עבר דרך יפה עד שהגיע אל מחוז חפצו. הנוסח המקורי שהגיע לתיאטרון הופקד בידיה של גורן אגמון, המורה של גלרון, שטיפלה בו כדרמטורגית, הגיע לקריאה פומבית ב"פותחים מסך – 2003", זכה במלגת היצירה, ונחת בחיקו של הבמאי מיכה לבינסון.
דרמה תחת שרביט הבלנית
המחזה של גלרון מוגדר על ידה כסיפור על נשים ועל מקום של נשים, במובן הפיזי ובמובן הרעיוני. העלילה כולה מתרחשת במקווה, שאליו מגיעות כלות ערב החתונה, ואחר כך בהיותן נשואות, כדי להיטהר מטומאת המחזור, בעיקר כדי שתהיה מותרת לחתן ולבעל כדי שיוכלו לקיים מצוות פרו ורבו, לצד ההנאה המובטחת להם, ולא בהכרח גם להן.
שמונה דמויות נשים מאכלסות את הבמה של "מקווה" ואת הדרמה המתחוללת שם, תחת שרביטה של הבלנית הוותיקה המנהלת את המקום ביד רמה, ותוך התעלמות מאמיתות כואבות של הנשים הפוקדות את המקום. אבל מחוץ לבמה ולמקווה יש גם גברים הנוטלים חלק פעיל ומשמעותי בעלילה הם אלה שמניעים בכוח את הדרמה וכופים מבחוץ את מה שמתרחש בפנים.
את ה"סדר" הזה מערערת בלנית חדשה וצעירה, שאיננה בת המקום, אלא חוזרת בתשובה, המגיעה מהתנחלות שבה היא חיה עם בעלה. היא נאלצת לצאת לעבודה מפאת מחלתו, אך המחלה לא מפריעה לבעל לפעול למען בחירתו של גביר-השכונה.
דרמה, סאטירה ואותנטיות
גם אשתו של אותו גביר ובתו האילמת מגיעות אל המקווה ומביאות עמן סיפור אנושי כואב, אחד משתי הדרמות שממרידות את הבלנית החדשה כנגד הוותיקה.
הסיפור המרכזי הוא סיפורה של כלה צעירה, המשודכת למי שאינה רוצה בו, שמוסיף נדבך טראגי לסיפורן של הבלנית הוותיקה, ושל שתי נשים אחרות, שאינן מהססות לעבור על המצווה האוסרת על רכילות ולשון הרע.
ואם לא די בכך, מגיעה למקווה גם חילונית מושבעת, זמרת, שחייבת לעבור טבילה בגלל שבעלה האהוב חוזר בתשובה וכבר שלושה חודשים מסרב לגעת בה.
גלרון שוזרת את הסיפורים האלה, שבעה במספר, לכלל דרמה גדולה אחת שמתפתחת כקומדיה סאטירית שנונה, לעתים די פרועה ולעתים אפילו מפריעה ומיותרת (בעיקר במערכה השנייה, כאשר על דלת המקווה מתדפקות "משמרות הצניעות" האלימות).
אין ספק שכתיבת מחזה מורכב מריבוי עלילות שכל אחת מהן זוכה להתייחסות היא משימה מחזאית גדולה וכמעט בלתי אפשרית במחזה ביכורים. אבל הדר גלרון, בעזרת הדרמטורגית גורן אגמון והבמאי מיכה לבינסון, הצליחה ליצור דרמה חיה ואמינה, הנהנית מרמה גבוהה של אותנטיות, דתית ונשית, לצד ראייה מפוכחת וביקורתית של אלה.
העולם הנסתר של המקווה
ההצגה של לבינסון בנויה על שלושה מרכיבים אופייניים לעבודתו כבימאי: עיצוב הבמה, עיצוב פס הקול ועיצוב המשחק, האחוזים זה בזה לבלי הפרד, ובשלושתם אין פרטים מיותרים או כאלה שאפשר להתעלם מהם.
זה מתחיל בתפאורה העשירה של כנרת קיש, הבנויה מנדבכים של מראית עין, של מקום נקי ומצוחצח, עם קישוטי מצוות והוראות להתנהגות ראויה, ומנדבכים של הנסתר מהעין - חדרים שומרי סוד והבריכה שבה טובלות הנשים.
עיצוב הבריכה היא הישג מיוחד של קיש, שיצרה מקום שומר סוד וחושף אמת. הבריכה מצויה מאחורי מסך אפרפר שקוף, וכאשר הנשים טובלות במימיה (ממש כך) היא מוארת באור אינטימי קסום– ומשתקפת ברמיזה בקיר האחורי שלה - אחד מהישגיה היפים של מעצבת התאורה פליס רוס.
המסך מאפשר לבמאי להקרין כתוביות מעולם המושגים התורני המשמעותיות לעלילה, לצד תאריכי ההתרחשות, וכן צילום דרמטי אחד המתפקד כתמונה מלאה בהצגה.
את המקווה כולו, למעשה את הבמה כולה, מעטרת מלמעלה תמונה פנורמית ארוכה ורבת רושם של מאות גברים בקפוטות, שטוענת את הבמה באמירה נוקבת.
הוסיפו לכך את התלבושות המצוינות שעיצבה להצגה נטע הקר, ותקבלו תמונה עשירה, שמראה עד כמה הבימוי של לבינסון חודר אל תוככי העולם הנסתר הזה של המקווה.
השחקן הנוסף: המוזיקה
אין זו פעם ראשונה שאני מוצא עצמי נאחז בפס קול של הצגה כערך חשוב בעיצובה הכללי, ואין זאת הפעם הראשונה שאני מצביע על אלדד לידור כיוצר חשוב של מוזיקה לתיאטרון.
אבל גם כאשר הצפוי ממנו ברור, לידור מצליח להפתיע אותי בתובנה של המחזה ושל הבימוי. הוא יצר אפקטים מוזיקליים המשתרגים בדרמה כמו טעמי מקרא, וקטעי מעבר מלודיים, שיש בהם עממיות, דרמה והומור.
וכמו בעבר, המוזיקה שלו – בהתאם לתפיסת הבימוי – היא השחקן הנוסף, החיוני לו כל כך.
משחק נדיר באיכותו הקולקטיבית
כל המרכיבים האלה מעידים על יכולתו המופלאה של מיכה לבינסון לפענח עבור הקהל משמעויות עמוקות של המחזה באמצעות העיצוב החזותי-שמיעתי. אבל כשם שהוא יודע להפיק משותפיו את הרצוי לו, ואת מיטב אמנותם, כך הוא מגדיל לעשות גם עם צוות השחקניות שלו.
הצד הבולט ביותר הוא אכן במילה הקטנה הזאת, צוות, שיש בה מטען חזק אף יותר מהמונח השגור אנסמבל. כי צוות אומר שמדובר בעבודה משותפת, כאשר כולם פועלים לטובת היחיד, וכל יחיד פועל לטובת הכלל.
הדבר ניכר לכל אורך ההצגה, ומגיע לשיא בתמונה אחת לקראת הסוף, שלבינסון תזמר אותה בדייקנות רבה, והוא לא הייתה מצליחה להעביר את הפוליפוניה הדרמטית שבה, אלמלא השחקניות היו מבצעות אותה כצוות מנוסה.
לבינסון הצליח לעצב עם השחקניות שלו דמויות מלאות, כל אחת ואחת, שיוצרות יחד נוף אנושי מרתק, אם בגילוייו הקומיים או הטראגיים. את נטל הקומדיה המובהקת נושאות על כתפיהן דנה שרייר וענת מגן-שבו.
שרייר ממצה היטב הקומי שבעליבותה הכפויה, כאישה שכבר ילדה שבעה ילדים, והיא עדיין ממהרת אל בעלה היושב על קוצים. ענת מגן-שבו משחררת מטעני צחוק בדמות החילונית שכל נגיעה שלה במתרחש מעוררת מהומה. לשתיהן יש רגעי רוך ונשמה שנמסכים היטב לתוך זיקוקי ההומור העצמי.
נושאות בשתיקה את נטל הטרגדיה
את המשימה הכבדה של הטרגדיה הטיל לבינסון על הדס קלדרון ונטלי נאמן, ועל הילדה גל צ`פסקי. מייד עם כניסתה הראשונה של קלדרון בתפקיד הכלה, תהילה, היא מטעינה את הבמה בכוח מגנטי רב עוצמה, שמתקדם עם כל כניסה נוספת כמעיין המתגבר. היא מעצבת בפניה, באצבעותיה, ברגליה סאת ייסורים פיזיים ורגשיים לצד תמימות שהופכת נגד עינינו להתבגרות כואבת שאין לה רפואה.
כמוה גם נטלי נאמן שיוצרת דמות מדהימה של חדווה, הנשואה, כאישה מוכה, כמעט ללא טקסט, ואף היא מכניסתה הראשונה לבמה, בהילוך גאה שמנסה להסתיר עינוי מתמשך ואלים. נאמן מבטאת חרדה קיומית נסתרת בכל תנועה ומחווה, עד שהיא משתחררת אל האמת, וחושפת אותה כמי שמבינה סוף סוף מה הנזק שגרמה בשתיקתה השקרית, לעצמה ולילדתה, שאותה גילמה גל צ`פסקי בכוח שכנוע מדהים ומרגש.
אל אלה מצטרפת לקראת סוף ההצגה טרייסי אברמוביץ, בדמותה של הינדי, שהיא התגלמות הצביעות והשקר של האישה הלכודה בכבלים של מסורת שמלבישה את הנשים במחלצות אך איננה מכבדת אותן כבני אדם. אברמוביץ מייטיבה לשחק את הצביעות, אך הישגה העיקרי הוא בקטע הדרמטי המרשים שבו גם היא חושפת אמת כואבת.
אחת שליטה ואחת מורדת
שני התפקידים המוליכים את הזרמים המתנגשים בדרמה של "מקווה" הן של שתי הבלניות, הוותיקה - המייצגת את שלטון ההלכה, והצעירה - המורדת בה.
מרים גבריאלי מגלמת בגיוון מרתק את הבלנית הוותיקה, שושנה,שעל פיה יישק דבר במקווה, שמרכינה ראש בפני ציוויי הלכה ורבנים, ויום אחד בשבוע, בסתר, היא מקיימת את המרד הפרטי שלה, ויוצאת אל הבת המנודה. גבריאלי ממצה היטב את העממי מאוד בדמות, והיא חזקה ונחושה מאוד בצביעות המתחייבת מנציגת ה"שלטון", ונוגעת ללב בעיצוב הדילמה האישית שלה, בין בעלה לבתה.
נעמה שפירא, בדמות הבלנית הצעירה שירה, סוגרת את רשימת הישגי המשחק של ההצגה. שפירא מעצבת דמות מרתקת של אישה חריגה מאוד בנוף הנשים הדתיות, ובמידה רבה היא משלימה חסר מסוים בדמות הכתובה. היא נמרצת מאוד, מורדת במוסכמות, עיניה פקוחות לכל זיע של הנשים הסובבות אותה, והיא משדרת תובנה ואמפטיה. בסיום ההצגה נראה שגם היא עתידה לשלם מחיר כבד בשל כך.
אולי הן יבואו בחסות החשיכה
תיאטרון טוב נמדד לא אחת בתגובה של הקהל שאתו הוא מנהל חשבון נוקב. כך היה מאז ומתמיד. לא יכולתי שלא לחשוב על כך, למראה מספרם הרב של חובשי כיפות סרוגות ונשותיהם שישבתי ביניהם בהצגה, ולא יכולתי שלא לשמוע את תגובותיהם, אם בצחוק רועם או במנוד ראש. כן, בהחלט, יש מי שפתוחים לראות גם את עולמם הנחשף.
אבל קהל החרדים שהוא קהל היעד למחזה כזה לא יבוא לראות את "מקווה". אלא אם כן השמועה תעשה לה כנפיים והנשים החרדיות יבואו בכל זאת בחסות החשיכה, כמו שהן בנאות למקווה, לראות הכצעקתה, ואולי אפילו לחזק אותה.
ובדרך כלשהי, עלתה בתוכי ההשוואה למרד הנשים האחר שקהל היעד שלו – הגברים השליטים - סירב מאז ומתמיד להקשיב לו. כן, ליזיסטרטה של אריסטופאנס.
המלחמות לא חדלו ונשים ואמהות ממשיכות לנהל קרב מאסף מתיש נגדן. "מקווה" של הדר גלרון ומיכה לבינסון בבית ליסין הוא בעיני סיפורו המרתק של קרב אחד כזה, אחר ובכל זאת דומה, על דמותה ומעמדה של האישה, והפעם - בתוך ביתנו פנימה.
לפרטים נוספים
צבי גורן
17/10/2004
:תאריך יצירה
|