מרסדס סוסה (2009-1935)

היא בורכה באותה תכונה נדירה שלא רבים מאמני המוזיקה ניחנו בה – היכולת לגעת במעמקי הנשמה ולרגש עד דמעות, כבר מהרגע הראשון שבו היא פוצחת בשירה, וקולה הגרוני העמוק והחם עוטף אותך ברוך ובחמלה.
 
מרסדס סוסה, שהלכה אתמול לעולמה במרכז הרפואי טרינידד שבבואנוס איירס, ארגנטינה, בגיל 74, הייתה ללא ספק הקול הנשי הבולט המוביל של דרום אמריקה כולה, ואחת האמניות הבינלאומיות האותנטיות והחשובות ביותר בנישת מוזיקת העולם, למרות צניעותה ופשטות הליכותיה.
 
סוסה השכילה לשלב את הצירוף הנדיר של להישאר נאמנה לייעודה - זמרת עם, המייצגת את הציבור הרחב העני והמדוכא בדרך כלל, ומשמיעה את קולות המחאה שלו בלי התלהמות, בשירה שקטה וחודרת - ויחד עם זאת להביא את מסריה לעולם כולו ולנהל קריירה בינלאומית מוצלחת.
 
עם ישראל היא קיימה קשר מיוחד, הדוק ומוצלח במיוחד, שכלל כמה וכמה ביקורים כאן, מאז 1980, והופעותיה בארץ היו תמיד גדושות מעריצים. האחרונה שבהן הייתה לפני כשנה באוקטובר 2008. היא גם קיימה שיתופי פעולה יצירתיים עם קבוצה של אמנים מקומיים, בהם דויד ברוזה, חווה אלברשטיין ומיטל טרבלסי שהופיעה איתה בקונצרט האחרון שלה כאן ואף העלתה מופע משיריה.
 
סוסה נולדה בעיר סן מיגל דה טוקומן בצפון-מערב ארגנטינה ב-1935, למשפחה דלת אמצעים ממוצא צרפתי-אינדיאני. כבר בהיותה בת עשרה היא החלה להופיע ולאחר שזכתה בפרס בתחרות רדיו מקומית החלו לצאת לה מוניטין והיא החלה לקדם את הקריירה שלה, והוציאה אלבום שהכיל אוסף שירי עם ארגנטינאים.
 
עם בעלה הראשון, מנואל אוסקר מאטוס, ואמנים נוספים, הייתה סוסה בין מייסדי תנועת "זמר חדש", בראשי שנות ה-60. תנועה זו פעלה לפיתוח סגנון זמר לאומי שיכלול את כל סגנונות המוזיקה, כמו הטנגו שהיה פופולרי בערים הגדולות ומוזיקת הפולקלור השכיח יותר בפרובינציות, ויאחדם תחת מטרייה אחת. כך היא הפכה לאמנית פופולרית בארגנטינה ובמדינות אמריקה הלטינית האחרות, ובמרוצת שנות ה-60 אף הגיחה לראשונה לסיבובי הופעות מוצלחים בארה"ב ובאירופה.
 
כבר בראשית דרכה המוזיקלית היא החליטה ללכת אחר צו מצפונה והקליטה שירי מחאה (היא מעולם לא כתבה או הלחינה בעצמה אלא הייתה זמרת מבצעת של חומרים שונים שליקטה או נכתבו במיוחד עבורה), שהיו הד לקולו של הרוב השקט, העם הדרום אמריקני הפשוט, הסובל. כיוון אמנותי זה הפך אותה למאוד לא פופולרית בעיני קבוצת הגנרלים ששלטה בארגנטינה בשנות ה-70, והיא נאלצה לגלות ממולדתה ועקרה לאירופה, שם המשיכה להפיץ את משנתה ולבצע מוזיקה עממית מקורית. בשנת 1982 התחלף המשטרה בארגנטינה והותר לה לשוב למדינה ולחדש את הקריירה שלה שם. בין שיריה הידועים: "אם יידום הזמר", "אלפונסינה והים", "שיר לדרום אמריקה", "הילדים שבחיינו" ו"תודה לחיים".
 
ב-2001 היא זכתה בעיטור "אשת המופת" מטעם אוניברסיטת חיפה, שהוקירה לה תודה על תרומתה לתרבות העולמית ועל מאבקיה החברתיים, בכלל זה תמיכתה הנחושה והעיקשת ביהודי ארגנטינה, כשאלה נרדפו על ידי הגנרלים. במעמד זה היא עלתה לבמה וביצעה את שירו של אביב גפן "לבכות לך", בגרסתה המיוחדת, שעד היום נתפסת כאחת הנוגעות והמרגשות שבוצעו.
 
בעת שהופיעה כאן בשנה שעברה זכתה באות כבוד מטעם ארגון אמנסטי לזכויות האדם, על מפעל חיים. אנשי הארגון העלו על נס את פעילותה למען זכויות האדם וזכויות הנשים.
 
במרוצת שנות הקריירה הארוכות שלה היא זכתה בפרסים רבים, בהם הגראמי הלטיני, ב-2000, בקטגוריית אלבום פולק, בזכות "מיסה קריולה", גרסתה הצרגשת ליצירת המופת הנודעת של אריאל רמירז. לפני כחודש הוציאה אלבום דואטים, "קנטורה", שבו שיתפה אמנים כקייטנו ואלוזו, שאקירה, דניאלה מרקורי ועוד, ועליו היא מועמדת שוב לפרסי הגראמי הלטיני (בשלוש קטגוריות שונות), בטקס שיתקיים בנובמבר בלאס וגאס.