בשלות יפהפייה
 
"... אני ילדה עם אנרגיה פוטנציאלית/ עם מיניות לא ברורה ותשדורת בנאלית/ אי שם יושב אחד עירום ומפוחד/ אתן לו יד ואהיה שלו לעד" ("אנרגיה פוטנציאלית #2", מילים ולחן: דפנה קינן)
 
כשמוסיפים את המושג "קברטי" למוזיקה של אמנים ישראלים מדובר לרוב באיזה ריף סמלי של גיטרה, שאפשר, עם דמיון ממש מפותח, לזהות בו השפעה קברטית אפשרית, או בדרך אחרת לתאר את כל מה שלא יודעים להגדיר מבחינה מוזיקלית, כך שכמעט כל דבר יכול ליפול להגדרה המתעתעת הזו, מה שדי מאכזב את מי שבאמת אוהב ומצפה למצוא קצת קברט בצלחת שלו.
 
אצל "דפנה והעוגיות" לא צריך, לשמחתי, להתאמץ כדי לזהות את השילוב הבאמת ברור בין רוק לקברט,שנוכח גם באלבום השני של ההרכב, "מה שרצינו", שיוצא בימים אלה לחנויות. 11 רצועות שעשר מתוכן כתבה והלחינה קינן (על רצועה נוספת אחראי רם אוריון, מי שהפיק את אלבומה הראשון של הלהקה). קינן לקחה על עצמה הפעם גם את שרביט ההפקה המוזיקלית, כשהיא מצליחה לשלב בצורה ייחודית, גם באלבום הזה, את אותם ניחוחות רוק וקברט, עם הכאן ועכשיו הישראלי.
 
בשלוש השנים שעברו מאז האלבום הראשון של העוגיות (הרכב שכלל אז את קינן בשירה, כתיבה וגיטרות, דן-יה שוורץ, גיטרות, קולות ומלודיקה, תמר זיו, סקסופון, והאחים טל, ענבל ואור זובלסקי, גיטרה, בס, תופים), הופיע ההרכב ברחבי הארץ, מה שתרם כנראה לגיבוש הסאונד שלהם שעלה מדרגה ב"מה שרצינו". אם באלבום הראשון הורגש הצורך של ההרכב ושל הכותבת המרכזית שלו להפגין את ניצוצות הפוטנציאל והכישרון במעין התרסה ילדותית של מי שרוצה להראות לכולם מה הוא יודע, לאלבום השני הם מגיעים (עם תומר להב שהחליף את אור זובלסקי על התופים) בבשלות יפהפייה של מי ששולט באמירה שלו.

 
דפנה והעוגיות, צילום: רונן ללנה
 
"קריירת סולו זה דבר בלתי נמנע"
 
"רוב האנשים תופסים מוזיקה תיאטרלית כקברטית וזה לא נכון. לפעמים השילוב בין מוזיקה לבין תיאטרלי שווה קברט, אבל לא תמיד, אומרת דפנה קינן. "במוזיקה שאנחנו עושים יש ניחוחות והשפעות של קברט, אנחנו משתמשים בזה, אבל אנחנו לא עושים קברט".
 
"היו לי כל מיני תקופות במוזיקה, והייתה לי גם תקופה של קברט, פול דסאו, ברכט, תקופה שהתעניינתי הרבה בתיאטרון, ראיתי הרבה הצגות ושמעתי את המוזיקה שנלווית אליהן. הייתה גם תקופה ששמעתי הרבה דיויד בואי שעוסק אמנם ברוקנרול אבל בתוך הקריירה הענפה שלו יש גם רגעים גדולים של קברט, ואני מניחה שזה חלחל אליי. מעבר לזה גדלתי על שנסונים צרפתים, המון ברסנס, דברים ששמעתי בבית מאבא שלי, וגם שם יש את הניחוח המקצבי הזה ומבנים של שירים שיכולים להזכיר קברט, אבל אני חייבת להגיד שמעולם לא עצרתי ואמרתי לעצמי, `או, אני יודעת מה אני רוצה לעשות, קברט!`, זה לא משהו שעבר במוחי.
 
"כשאני חושבת על האלבום הזה אני יותר חושבת על רוקנרול. אני יותר ניזונה מרוקנרול, אני מודה. חוץ מזה האמת שדנג`ה (דן-יה שוורץ) מאוד מאוד אוהבת קברט, גם את המחזמר, אז ההשפעות בהרכב הן לא רק שלי. העיבודים הם באמת עבודה משותפת של כולנו, וחוץ מדנג`ה אני לא חושבת שכולם שומעים וניזונים מקברט, כל אחד מביא להרכב את המקום שלו".
 
מה שמוביל ישר לשאלת הדינמיקה הלהקתית בהרכב שאת הכותבת היחידה בו
 
"אני חושבת שחוץ מטל שכותב בעיקר באנגלית, ואור שהיה איתנו באלבום הקודם, אף אחד בהרכב לא ממש כותב שירים. אני כותבת את כל השירים ועושה איזושהי סקיצה ומביאה אותה ללהקה. ברגע שאני מביאה את השיר לחדר חזרות וכולם מתחילים לנגן אותו מתחילה עבודה משותפת לגמרי על העיבודים. אנחנו מבקרים אחד את השני באופן שווה והוגן והוגים את הכל ביחד, ואני חייבת להגיד שגם באלבום הקודם וגם באלבום הזה יש איזה דינמיקה מאוד מפרה, איזה מעגל שמזין את עצמו בתוך עצמנו".
 
יש שירים שאת רוצה לעשות ולא נכנסים כי הלהקה לא רוצה?
 
"ברור. זה לא קרה הרבה אבל זה קרה. מספיק שאחד לא אוהב שיר ואני לא עושה אותו. זה חייב להיות מקובל על כולם".
 
וכשיתווספו עשרה שירים כאלה שאת אוהבת והלהקה לא עיכלה זו תהיה הדלת לקריירת סולו?
 
"קריירת סולו זה דבר בלתי נמנע עם קשר ובלי קשר. אני אלך לשם מתישהו, זה לא סותר אחד את השני".
 
"באולפן כל החושים שלי ערים"
 
"וכשכבר קמתי, התעוררתי וראיתי בראי/ מה ראיתי בראי, עמדה גברת במקומי/ אתה אומר שיש המון, אני אומרת יש חסר/ אתה אומר/ (...)/ בין המילים אני נוטה לשתוק/ ולארוז את חולשותיי/ בין הימים אני נוטה לטרוק/ מה שנותר מאחוריי.." ("מסכנה", מילים ולחן: דפנה קינן)
 
עוד צעד קדימה מבחינתך זו ההפקה המוזיקלית שלקחת על עצמך באלבום החדש
 
"קודם כל זה היה הדבר הכי טבעי לעשות. כשהחלטנו להקליט את האלבום הזה החלטנו לעשות הכל בעצמנו, ואני בהססנות אמרתי, `אולי אני אפיק אותו?`, וכולם מאוד שמחו מהרעיון, ולמעשה, זה מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה.
 
"האמת שזה היה אושר צרוף, זה היה הדבר שהיה לי הכי כיף לעשות באלבום, מה גם שהם מאוד מאוד שיתפו פעולה ונתנו לי את המקום, שזה ממש לא דבר מובן מאליו, את בטח יודעת את זה. לא הייתה טיפת אגו בתהליך הזה. הם ממש נתנו לי את השרביט וסמכו עליי בעיניים עצומות. אני כל כך מכירה להם תודה על זה.
 
"חשוב גם להגיד שאת המיקסים עשינו אצל תמיר מוסקט, האיש המופלא הזה, שנתן לאלבום כזה ערך מוסף. שבוע אצלו זה היה כמו שנה של בית ספר. ההקלטות היו תענוג צרוף. שתינו יודעות שלהקליט אלבום זה לא משימה קלה כל כך , לא רגשית ולא טכנית, אבל בצד הקשיים שהיו בתהליך הזה היה כל כך כיף ולמדתי כל כך הרבה. זה היה תענוג".
 
ותוך כדי זה באמת הבנת שהפקה מוזיקלית זה מה שאת רוצה לעשות כשתהיי גדולה?
 
"כן, לגמרי. עכשיו אני יודעת את זה בוודאות. אני אגדיר את זה ככה: כשהייתי באולפן ועבדנו, הרגשתי שכל החושים שלי עובדים. כשאת כותבת שיר ופתאום יוצא לך שיר טוב, זו מין תחושה עילאית שאף אחד לא יכול לקחת ממך, זה יותר טוב מסקס לצורך העניין. כשאת מופיעה זה יכול להיות קתרזיס מטורף ואגו טריפ בריא, אפילו. אבל באולפן, שזאת עבודה שהיא לפעמים מאוד שכלתנית, ולפעמים צריך לקחת החלטות קשות, שם הרגשתי שכל החושים שלי ערים, כל הערוצים שלי, כל הקישורים שלי פועלים. אם כל קישור הוא פיידר בקונסולה, הרגשתי שכל הכפתורים על און, בקיצור".
 
להקה מאוד ישראלית 
   
"אני גברת לעצמי/ שותה את הימים כמו יין/ מתכסה בעירומי ולא עוצמת עין... אני גדלתי עם עצמי/ את רוב חיי ביליתי שם/ נוסטלגיה לא תביא אותי בחזרה לכאן/ אני נשארת" ("נוסטלגיה", מילים ולחן דפנה קינן)

אחד הדברים שמאפיינים אתכם הוא החיבור המאוד חזק בין האנשים בהרכב שלכם. איך השפיעה העזיבה של אור זובלסקי את הלהקה?
 
"אור, שהוא המתופף של ההרכב הקודם, ואח של טל וענבל, התחיל באיזשהו שלב לכתוב שירים והיה לו חלום גדול לנסוע לניו יורק, והוא גם עזב הכל ונסע, ואני מעריצה אותו על זה, אבל זה היה דיכאון אמיתי ומשבר נורא גדול כשהוא עזב. לא הייתי בטוחה שנמשיך אחרי זה, כי הוא היה חלק מאוד גדול בסאונד שלנו, ובכלל  בעבודה ובהתפתחות שלנו.
 
"כשכבר כמעט ויתרתי, פתאום עלה הרעיון של תומר, שהוא הגיטריסט של יוני בלוך והחבר הכי טוב של אור. הוא לא היה מתופף לפני זה, אבל אמרנו, בוא ניתן לו צ`אנס, ואחרי שעשינו אודישנים לכל מיני מתופפים, הוא הגיע והיה פשוט מדהים. פתאום נפתחו השמיים וכל המחשבות האובדניות לגבי הלהקה הפכו להיות מחשבות על העתיד ועל איך אנחנו הולכים לכבוש את העולם... תביני, הוא לא ניגן תופים לפני זה, ולנעליים של אור היה מאוד קשה להיכנס, ותומר עשה את זה בכזה חן ובקלילות, באופן מאוד מפתיע. הוא פשוט מוזיקאי מחונן". 

את מדברת על לכבוש את העולם ואני חושבת לעצמי כמה זה מרענן לדבר עם להקה שלא כותבת באנגלית, ולא חושבת על הסיבוב האמריקאי שלה. יש משהו נורא ישראלי בלהקה הזאת
 
"אני אגיד לך את האמת, ואני יכולה לדבר פה רק בשם עצמי, אין לי פנטזיות כאלה לצערי. יש לי אולי פנטזיות לנסוע פעם לצרפת ולהופיע שם בצרפתית, אבל  `דפנה והעוגיות` זו להקה מאוד ישראלית. אני מאוד קשורה לפה, מחר אני נוסעת למשל לחברון... יש שם רשת טלוויזיה קהילתית באינטרנט שפתח ישראלי, רשת של הערבים שחיים שם באזור, ואני הולכת ללמד אותם עריכת וידאו, אני גם עורכת וידאו במקצועי, אבל סיפרתי את זה כאנקדוטה לזה שאני מרגישה מאוד ישראלית. אני מאוד קשורה לעברית, יש לי מבטא מזעזע באנגלית, אני חושבת ומרגישה בעברית..."
 
כולנו, אחותי, כולנו...
 
"אבל אין לי ביקורת על הכתיבה באנגלית כשעושים את זה טוב. גבע אלון זה דוגמה מצוינת, וגם אור זובלסקי. הנקודה היא שכשאמן שר, זה מתחיל ונגמר בהאם את מאמינה לו. יש היום הרבה ישראלים ששרים באנגלית שאני מאמינה להם. אני באופן אישי לא מרגישה שאני יכולה לכתוב באנגלית אז אני כותבת בעברית. זה גם מאתגר לכתוב בעברית".
 
 
דפנה והעוגיות יקיימו את מופע ההשקה לאלבום ביום שלישי, 3 בנובמבר 2009 ב-22:00 בבארבי תל-אביב. ביום חמישי, 5 בנובמבר ב-22:00 הם יופיעו במרתף 10 בחיפה.