במילה אחת: איכות
 
מי ששומע כיום את השם יענקל`ה יעקובסון יודע שמדובר ביוצר המובהק ביותר שיש להצגות שסיכומן במילה אחת הוא איכות. איכות מאפיינת אצלו תמיד את הסיפור, את העיבוד הבימתי ועיצובו, ואת משחקם של אלה שזכו להשתתף בהצגה. הצגות שילדים יכולים ללמוד בעזרתן איך אפשר ללכת לפחות פעמיים לאותה הצגה. פעם אחת עם הכיתה, ובפעם השנייה לקחת ביד את ההורים ולהראות להם תיאטרון מצוין.
 
כזאת היא ההצגה "הקץ של העץ" המועלית בהפקה משותפת של מדיטק חולון והחאן הירושלמי, ואני מודה שגם אם ציפיותיי היו גבוהות מראש, הן התגשמו מעל ומעבר להן. ההצגה הזאת היא פרק מיוחד באמנות הבמה, על כל תחומיה. העלילה בהירה מאוד ומספרת על יריבות בין עורב חמדן וינשוף מדען שגילו יום אחד לתדהמתם כי שניהם, ומשפחותיהם שוכנים בין ענפיו של עץ אחד. את מערכת התחמונים ההדדיים שלהם מלוות דמויות שונות ובעיקר בת העורב ובן הינשוף, שכמובן מתאהבים חרף התנגדות ההורים. הסוף הטוב המובטח בהצגות ילדים הוא בהחלט מקורי ונרמז כבר בשמה של ההצגה.
 
את הסיפור הזה יעקובסון ביים כתיאטרון המודע להיותו "הצגה", שפורט נכון על הצירוף בין במה שמראה איך היא מתנהלת לקהל שיודע שזו רק הצגה ושככה עושים אותה. הוא עושה זאת בדיאלוגים מחודדים, בפניות ישירות או נרמזות לקהל. "לא צריך לענות" אומר ארז שפריר מיד בהתחלה כשהילדים מתחילים להשיב על שאלתו, אבל הוא וחבריו על הבמה נהנים מאוד כשאותו קהל דווקא נותן להם תשואות כפיים בסוף כל אחד מהפזמונים השנונים שהם שרים.
 
את המוזיקה המקסימה כתב רן בגנו, ואמיר בולצמן מבצע אותה חי מאוד, כמו גם את האפקטים הרבים המלווים כמעט כל צעד ותנועה של הדמויות. את התנועה, המקסימה אף היא, עיצב ארז שפריר, רב-מג בימתי מקול ועד שרוך נעל  ושותף של יעקובסון בהצגה המיתולוגית “מוף ומוריס”.
 
הצגה שנעה על הפס הרחב של "הצגה שמציגה את עצמה" תובעת שיהיה לה עיצוב מושלם,  וזה בדיוק מה שיש כאן. לילי בן נחשון רקחה תרגיל מיוחד בתפאורה שלה. על פניה זו תאורה בן-נחשונית טיפוסית: רקע וקלעים בשחור, ובתווך מסך גדול שמצויר עליו העץ, ובכל פעם נפתחת פיאתו הימנית (משכן העורב) או השמאלית (מעבדתו של הינשוף) ומעת לעת מגיחה דרכו הפתעה. אבל בן נחשון הבינה שהיא חייבת לתת ליעקובסון את המענה לקצו של העץ. ואת זה היא נתנה לו בגדול ובמפתיע, מרהיב וטוטאלי. את התאורה שמילאה את החלל הבימתי הנרחב עיצבה חני ורדי ברגישות ובצבע חם.
 
על אלה יש להוסיף, ובהצדעה רבתי, את סדרת התלבושות המופלאות שעיצבה דליה פן. לא סתם תלבושות ופאות ואבזרי-בגד. כל פרט מדויק ועתיר דמיון. עורב מאצ`ו, מקועקע, נוצותיו מסורקות למשעי, או עקרב אימתני מקפץ כלוליין קרקס, אשת העורב השתלטנית, הינשוף גבה הקומה, צמד האוהבים הצעירים ועוד זכו כולם לעיצוב שיש בו לא רק לבוש אלא גם משחק.

 
                                ארז שפריר וניר רון, "הקץ של העץ", צילום: יוסי צבקר

וכל אלה, מיעקובסון עצמו ועד החאן והמדיטק וכל צוותיהם הראויים לכל שבח לא היה יכול להתקיים ולשמח ילדים והורים בלי ארבעת המופלאים מהחאן הירושלמי – ארז שפריר, ניר רון, חיני (יהויכין) פרידלנדר ואודי רוטשילד. הם שרים, הם רוקדים, הם משחקים בלי גבול.  הם לוליינים של מבע, הם צוות מרתק שכל תנועה של מרכיביו מתוזמנת לפרטי פרטים, ולכל אחד יש הישגי משחק אישיים.
 
אז מה עושים ילדים עם "הקץ של העץ"? הולכים עם הכיתה ולמרות שההצגה מיועדת לתלמידי כיתות ב` – ה`, כשאתם חוזרים הביתה, מיד תזמינו את ההורים ואת בני המשפחה האחרים, וכמובן את השכנים לבוא אתכם אליה פעם ועוד פעם. ותמיד, אני בטוח, העץ הזה ילבלב לקראתכם מראשיתו ועד הקץ.