"האימפרוביזציות הזכירו לי את שנה א` בחוג לתיאטרון"
 
הקרנותיו של "עג`מי", סרטם של ירון שני וסכנדר קובטי, בפסטיבלים ברחבי אירופה ממשיכות לזכות בתהודות חיוביות ובפרסים יוקרתיים שונים. כך לאחרונה בפסטיבלים במונפלייה צרפת, לונדון אנגליה, גנט בלגיה וולנסיה ספרד.
 
בינתיים ממשיכים יוצרי הסרט לנסות לארגן לו את הלובי התומך הדרוש לקראת ההתמודדות במוקדמות אוסקר הסרט הזר, תחרות שבה נבחרים המתמודדים על ידי קבוצה מיוחדת מבין חברי האקדמיה בהוליווד, והיא נערכת בשני שלבים. על "עג`מי" לעבור ראשית את הסינון הראשוני מבין 65 סרטי מדינות שונות שהוגשו השנה, ולהתברג אל בין תשעה הסרטים הסופיים. לאחר מכן יהיה על הסרט להיבחר לחמישיית הגמר, שתוכרז ב-2 בפברואר 2010.
 
תמר ירושלמי היא אחת הבודדות, אם לא היחידה, מבין הצוות המרכיב את האנסמבל האנושי המגוון שרואים על המסך, שהיא בעלת ניסיון קודם במשחק, כשאת מרבית עבודותיה רשמה בסרטיו של דן וולמן ("אחות  זרה", "הביוגרפיה של בן" ו"עיניים קשורות", "תרנגול כפרות"). ב"עג`מי" היא מגלמת, בסדרת סצינות קשות וטעונות, את אמו של דנדו (ערן נעים), בלש משטרה קשוח במפלג הסמים, הפועל ביפו. המשפחה מתמודדת עם היעדרותו של יוני, אחיו החייל של דנדו, שיצא את בסיסו בדרכו הביתה ולא הגיע ליעדו, ומיטלטלת בין תקווה לייאוש באשר לגורלו, כשכל התסריטים והתרחישים נלקחים בחשבון.         
 
"אני חושבת שבמקרה שלי פנו אליי דווקא בגלל הניסיון, ואגב, מי שראה את הסרט `אחות זרה` (שביים וולמן, ואשר בו כיכבה בתפקיד הראשי) קולט שיש דמיון מסוים בעשייה בין שני הסרטים, למרות שב`עג`מי` כמעט כל השחקנים חסרי ניסיון במשחק", היא אומרת. "הבמאים הזמינו אותי לשיחה, פירטתי בפניהם את קורות וניסיון החיים שלי ולמחרת הודיעו לי שהתפקיד שלי. אמרתי להם, `אולי תראו בכל זאת את `אחות זרה`, אולי תתרשמו קודם`, אבל הם אמרו,  `לא, אנחנו לא רוצים`. הם היו מקסימים והרגשתי שאני בידיים טובות, למרות שלא ראיתי עבודות קודמות שלהם (השניים יצרו קודם לכן סרטים קצרים, כל אחד בנפרד. `עג`מי` הוא סרטם הראשון באורך מלא, וגם הראשון המשותף – נ. מ.)". 
   
איך השתלבת בעבודת הסדנאות המכינות הארוכה, עם שחקנים שאינם מקצועיים?
 
"כשהם סיפרו לי על תהליך העבודה, חשבתי שהם הולכים להתאבד. אמרתי להם, `עם כזאת קונספציה צריך להיות לכם תסריט מדהים`. אז הם אמרו שיש להם. הם התכוננו גם לצלם כרונולוגית, מה שנראה לי מניסיונות קודמים שלי כדבר שלא ייעשה, אלא אם כן יש לך תקציב בלתי מוגבל. ואז התחילו אימפרוביזציות, שהזכירו לי את שנה א` בחוג לתיאטרון. זה נראה לי קצת מוזר בהתחלה, אבל איכשהו נשאבתי לזה, בזכות ירון וסכנדר, למרות שלא ידענו כלום על הסרט - לא סיפרו לנו, אפילו במילה".
 
כלומר, לא ידעת שאת הולכת לגלם אם של איש משטרה שאחיו הצעיר החייל נעדר?
 
"דרך הסדנאות כיוונו אותנו לסיפורים של מה הולך להיות, אבל אף פעם לא באופן ישיר. מה שהם רצו להשיג בעיקר באימפרוביזציות זה את תחושת האינטימיות בינינו. במשך שבעה חודשים נערכו מפגשים, אחת לשבוע או יותר, שבהם לפעמים סתם יושבים ומשוחחים על כל נושא שבעולם, ובפעמים אחרות עושים אימפרוביזציות ותרגילי משחק. ומתברר שזה עבד.
 
"התפתחו קשרים נהדרים בינינו בקבוצה, ולא ידענו כלום על שום שחקן אחר, בקבוצה אחרת. היינו בקבוצת האימפרוביזציה שלנו רק אלה שעשו את הדמויות המרכיבות את המשפחה של דנדו (שכללה פרט לתמר את ערן נעים, המשחק את דנדו, סיגל הראל, שמגלמת את אחותו, ומשה ירושלמי, שמגלם את אביו – נ.מ). אבל לא ידענו כלום על כך שיש קבוצות נוספות עם שחקנים אחרים. בכלל לא ידעתי, למשל, שיש בסרט גם שחקנים ערבים. גם השם הזמני שלו, `רוסון`, לא כיוון אותי למה שזה הולך להיות. עד כדי כך הייתי בחוסר ידיעה מוחלטת שאפילו במהלך הצילומים לא היה ברור לי מה יקרה, האם ימצאו את החייל או לא, והדברים התבררו תוך כדי ההפקה בשטח. פשוט לא ידענו מה יהיה הצעד הבא". 
 
מה בעצם, לדעתך, הם השיגו בכך?
 
"את האותנטיות, את הראשוניות, ואני חושבת שהם הצליחו. כשישבתי וצפיתי בסרט כולו, זה היה כמו לקבל נוק-אאוט כזה בבטן. זו הייתה הפתעה מוחלטת וחוויה מאוד חזקה. הם במאים מוכשרים בצורה בלתי רגילה, צנועים ובאים בלי אגו, אפילו במצבי לחץ. גם כשהמפיקים עמדו להם על הראש, הם לא הראו שום סימן של מתח ועצבנות".

מימין: תמר ירושלמי, צילום: אוריאל ירושלמי, משמאל: תמר ירושלמי ב"עג`מי", צילום: בועז יהונתן יעקב

"כיוונו אותי לקרוא חומר על גיא חבר"
 
איך בעצם היו לך כלים להיכנס לדמות של אם החרדה לבנה הנעדר?
 
"כשעשיתי את `אחות זרה`, באו אליי אנשים ושאלו אותי אם הסרט הוא עליי באמת. כששיחקתי בסרט שנעשה במסגרת `אמנות לעם`, שנקרא `חברות`, ועשיתי בו תפקיד של מורה, אז היו בטוחים שאני מורה. רק כשעשיתי את `ידיים קשורות` (שם גילמה זונה), לא שאלו אותי אם זה מה שאני עושה בחיים... נעלבתי שלא שאלו, אולי לא הייתי מספיק טובה... אבל כנראה שניחנתי בכושר הזדהות מאוד חזק עם הדמויות שמוצעות לי.
 
"ייתכן שמה שסייע לי גם בעבודה עם דני  (וולמן) וגם ב`עג`מי`, זו העובדה שהטקסט שמגישים לך הוא רק סקיצה של מה שהולך לקרות בסצינה, ולא לומדים שורות בעל-פה, מילה במילה. גם דני, אגב, לא עושה הרבה חזרות. העניין הוא שבגלל שזה קולנוע ולא טלוויזיה, והכל יותר יקר, אסור לפספס והסצינה צריכה להיות מושלמת. אז השתדלתי בשניות ובדקות שצילמו להיות בשיא הריכוז, ושלא יצטרכו לקחת עוד טייק ועוד טייק. זו מין התכווננות כזו - לדעת שזה הצ`אנס האחרון לעשות את זה הכי טוב שאפשר, כי לא יהיה עוד אחד. אני מקווה שהצלחתי".
 
ובכל זאת, הייתה איזו הכוונה ספציפית מצד הבמאים לדמות?
 
"כיוונו אותי לקרוא חומר על גיא חבר (חייל צה"ל הנעדר מאז 1997) ועל אמא שלו, וזה מה שעשיתי. קיבלתי הרבה מחמאות ממקורבים על גילום דמות האם בסרט, והיו שאמרו לי שזה היה תפקיד טוב יותר מזה שעשיתי ב`אחות זרה`. כנראה שגם הסיטואציה נוגעת לכל כך הרבה אנשים במציאות הנוראית שלנו, אז ההזדהות שלהם עם הדמות היא גדולה, אולי אפילו מעבר לשיפוט אובייקטיבי. זה פשוט בתודעה של כולם, כאילו זה חלק מההוויה של כל אחד, ממי שעבר את זה על בשרו ומקורב לנושא, ועד כל מי שחי בארץ. אי אפשר להתעלם מהכאב הנורא והסבל שנובע כתוצאה מהמציאות הזו, שהופכת מפרטית לכללית באיזשהו מקום. אולי בגלל זה היה כל כך קל להזדהות עם הדמות". 

"עג`מי", צילום: בועז יהונתן יעקב
   
"לפני הטקס אמרתי לירון – אל תיעלב, הכל פוליטיקה"
 
הופתעת מזכיית הסרט בפרס אופיר?
 
"שהיתי כחודש בארצות-הברית, וזה היה בדיוק בתקופה הזו, ופספסתי את כל החגיגות. הבן שלי, בעל חוש הומור, התקשר אליי כשהייתי בלוס-אנג`לס כדי לדווח לי, ואמר לי כבר להישאר שם, כי הסרט הולך לאוסקר... האמת, לא האמנתי ש`עג`מי` יזכה בפרס `אופיר` כי זה טקס שבו אנשי התעשייה מחלקים פרסים לחבריהם, ושני הבמאים חדשים ועוד לא מעורים באקדמיה, בכל הקשור לעשיית לובי לסרט.
 
"לפני הטקס עוד אמרתי לירון (שני), `אם הסרט לא יזכה אז אל תיעלב, זה פוליטיקה, ככה זה הולך`. ונורא שמחתי לשמוע שהוא זכה. הייתי נוכחת בהקרנות ובזכיות של הסרט בפסטיבלים בירושלים ובשדרות. בסוף ההקרנה בשדרות ניגשו אליי שני חבר`ה צעירים שלומדים תיאטרון ושאלו אותי: `את עברת את מה ששיחקת בסרט?`. אמרתי להם שלא. אז הם חיבקו ונישקו אותי בכזו התרגשות, וזה היה מפתיע". 
 
ברזומה של ירושלמי מלבד הופעותיה הרבות ביצירות  של וולמן גם השתתפות בסרטו של יאיר הוכנר "אנטרקטיקה" ובתפקיד אורח בסדרה "שבתות וחגים".
 
"את דני וולמן אני מכירה כבר שנים רבות", היא אומרת. "הוא לקח אותי בהתחלה ל`תרנגול כפרות`, ומשם זה התגלגל. למדתי תיאטרון עם שושי וולמן (רעייתו של הבמאי) ואנחנו חברות מאוד טובות. יכול להיות שבפעם הראשונה זה היה בהמלצתה, משום שהתפקיד הוא של אישה עיראקית ואני ממוצא עיראקי. משם והלאה הוא פשוט קרא לי לכל סרט וסרט בנפרד. הוא אף פעם לא עשה לי אודישנים. את הדמות ב`אחות זרה`, של נעמי, הוא כתב בהשראת אשתו, אחת שנושאת את כל סבל העולם וסבל המשפחה, עם הבעיות היומיומיות הקטנות, על כתפיה. חבל שהסרטים של דני לא מקבלים יותר תהודה בציבור הרחב, למרות שבפסטיבלים בחו"ל יש אליהם הרבה הערכה".             
 
יש פרויקטים חדשים באופק?
 
"בינתיים עוד לא הגיעו הצעות חדשות. הייתי שמחה לשחק בתיאטרון. אבל אני לא טובה בלהפעיל מרפקים ולדחוף את עצמי. בכל הסרטים שבהם השתתפתי לא אני פניתי, אלא באו אליי. אני שמה לב שמה שמאפיין היום את הזירה הוא שיש מספר מצומצם יחסית של שחקנים צעירים, שעוברים מסדרה לסדרה ומדרמה לדרמה בלי להתאמץ. אז גם לא מתאמצים לחפש אחרים. אני מאוד אוהבת לשחק וממתינה להזדמנויות נוספות, רצוי לא בטלנובלות, אבל אם זה מה שיציעו לי - לא אהיה בררנית ואומר לעצמי שגם בטלנובלה אעשה משהו מיוחד. לא הייתי מסרבת להצעה כזו ולא בגלל שזו פרנסה טובה, אלא כי אצלי המשחק הוא בעיקר אהבה".