מחול - מגדל הפזמון של שלומי שבן

הפסנתר מארח: שבן חושף את אבות המזון הרוחניים שהפכו אותו למה שהוא מייצג היום

מסורת מלחינים היוצאים מהפסנתר

מכל הפסטיבלים של תל אביב יש לי חיבה מיוחדת לפסטיבל הפסנתר.זוהי השנה ה-11 לקיומו, ואני זוכר את האוהל שעמד בכיכר רבין, את הפסנתרים החשמליים שהובאו למעליות של בניין העירייה, את בית ציוני אמריקה- פסנתרים מצ`וקמקים, ציוד הגברה זול ורצון עז להשיב את הפסנתר למלכותו הטבעית.

נכון שבמשך השנים הסתננו יותר מדי מופעים שאירחו את הפסנתר כאמתלה, במקום שהפסנתר יהיה הסיבה הראשית לקיומו של המופע, אבל בעקרון-הפסנתר שהחל לשקוע בתרבות המערב ביום שהמציאו את ההרכב המנצח של שתי גיטרות-בס-תופים איבד את יופיו המקורי הפך לקלידים שסיפקו שטיחי סאונד במקום תפקידים של הקשה ריתמית והובלה.

בארץ ישראל תמיד הייתה מסורת חזקה ומגובשת של מלחינים היוצאים מהפסנתר. מוילנסקי וארגוב דרך רכטר וגרוניך אל דוכין, אביתר בנאי ושלומי שבן. לכן נראה לי הולם מאין כמוהו לקחת את שבן למופע הפתיחה. המשיכה וההערצה שהוא מעורר מיקמו אותו באולם של 1,600 מקומות שהיה מלא מפה לפה.

הופך את הפסנתר לגיטרה

הבחירה של שבן ב"גרסאות אישיות לשירים של אחרים" אינה רק דרך להראות את יכולתו במגוון של ז`אנרים. שבן הוא פסנתרן קלאסי מצוין, רוקיסט מדהים, פרפורמר טבעי בעל הסתכלות אירונית שאינה גולשת לציניות, לנוסטלגיה, לקיטש או חנופה. יש בו את היכולת להתרחק ממושאו ובו זמנית להיות עמוק בתוכו.

אך כל זה לא מתאר את הערב הנפלא: שבן לוקח אותנו למסע, חושף את אליליו הראשונים, את אבות המזון הרוחניים שהפכו אותו למה שהוא מייצג היום. ובאמת- לא מדובר פה דווקא בפסנתר: שם הערב נלקח משיר של ליאונרד כהן ( The Tower Of Song), שאינו מזוהה כלל עם אמנות הפסנתר. מאיר אריאל בשירים "ציור" ו"דאווין של שיר מחאה" הוא מלחין גיטרה, וערן צור ("אנס בחדר המדרגות" מתקופת "טאטו") מזוהה עם בס. ואמנם שיר זה ביצע שבן עם טמבורין ופדלים של אורגן, בעמידה.

שבן מתייחס לדרך שבה המלחין יוצר שטף דיבור כנהר הזורם ליד המוזיקה, ליד הפסנתר. ולכן ניתנה העדפה לשירים שבהם הביצוע מערב שירה עם דקלום ריתמי, דיאלוג בין הדובר למוזיקה. כך השיר "אני חי חיים טובים" שהראה לנו כיצד הפנים שבן את דרכו האמנותית של רנדי ניומן. לשיר הזה תרמה הרבה עבודת הווידיאו שהייתה מדויקת ומקצועית מאוד לאורך כל המופע. אביב גפן המוזכר בשיר "מופיע" על המסך ומדבר את הטקסט המיוחס לו.

"אל תלכי מכאן" של ז`אק ברל בתרגומו של דורי מנור חתך לחלוטין את אווירת ההתבדחות של מה שקדם לו והראה את החוב הגדול שהגשתו של שבן חבה לדרך בה הגיש ברל את שיריו. ולקראת הסוף: שיר שכתב ז`ורז` ברסאנס לפני מותו ב-1976 (שוב תרגום מעולה של דורי מנור) שנושאו "להוליך שולל את המוות" על ידי הכחשה של סימני ההזדקנות. ברסאנס בוודאי לא מתאים ללווי פסנתר ושבן מה עשה? הפך את הפסנתר לגיטרה.

מי עוד היה? סשה ארגוב. גרסתו המפורסמת של שבן ל"ככה סתם" ראויה ללימוד בקורס להרמוניה. ברטוק וסאטי מציצים מתוך המסגרת הנענית לרוח הפרועה הגלומה בטקסט ומנוגנת במקור על ידי אקורדיון. בו גם זיהיתי מנהג קבוע של שבן- לנגן שפע צלילים ברגיסטר הגבוה ביותר כל פעם שמדובר בצחוק, בהשתובבות, במלה יוצאת דופן- לדעתי עליו להיזהר מעודף צלילים בגובה שבמינון מוגזם ייהפך למניירה.

את שופן ניגן שבן תוך הכנסת מסמרים ונעצים לפסנתר בצלילים מרכזיים בנוסח ג`ון קייג`. אלא שקייג` ניסה (והצליח) ליצור סאונד חדש ואילו שבן הפך את הפסנתר לכלי ישן יותר, נוגע ללב בצליל המסמרי שדבק בו והופך את שופן למשהו יותר פגיע.

מתאפק לא להפוך כל שיר לקונצרט

שבן משלם גם חוב של כבוד לשלמה גרוניך שאפשר להגיד בהכללה גסה שהוא הפרוטוטיפ של אמנים כשלומי שבן. בביצוע של מרינה מקסימיליאן בלומין ל "רוזה מרציפן" הופך השיר למעשיית אימים, עם טיפול פסנתרי וירטואוזי ושירה הנעה בין לחישה לצעקה של סולו ג`אז מאולתר של בלומין.

אהבתי מאוד את "שגר פגר" של "הבילויים" שהווירטואוזית המילולית שלהם והחריזה המטורפת ("חדר חושך, חיים מושה") מתאימות לגישתו של שבן לטקסט. יש לראות את נטייתו לדיבור מהיר, משפטים קצרים, חרוזים סותרים, כמקבילה לנגינתו.

לפעמים נדמה כי הוא מנסה להתאפק לא להפוך כל שיר לקונצרט (כמו שיוצא לו בשיר של כהן Take This Waltz בתרגומו של קובי מידן, שבו הוואלס מתעצם ומתעצם עד שהוא מסתיים בציטטה מרגיעה של וואלס "הדנובה הכחולה") וכל שיחה לסצנה בתיאטרון.

דווקא משום כך יפה כל כך לראות איך הוא מבצע בבהירות ובשקיפות גמורה את מאיר אריאל ואומר משפטים כמו "חשופת ירך, גלוית ברך, סחופת דרך" כאילו כך מדברים כל יום. לשיריו שלו הגיע רק בסוף הערב כשהודיע: "נגמרו לי הקאברים, עכשיו תצטרכו לשמוע את החומר שלי" ואז פצח במחרוזת שירים שמהם אהבתי במיוחד את "עברנו לצפון" והקהל שר איתו "לא מתגעגעים" (לתל-אביב).

חזרתי הביתה עם מצב רוח נהדר ורצתי לפסנתר לנגן מה שזכרתי. שבן יכול לגרום לכל אחד מאיתנו, אם ניתן לו מספיק זמן- לשיר ולנגן.

מופע פותח: "מגדל הפזמון". –שלומי שבן והפסנתר. אורחות-מארינה מקסימיליאן בלומין, קרן אן. וידאו ארט-עמית פישר לוקומושיין.