מחול - אנדי ביי בהופעה

ביי מציע הזדמנות מאתגרת לראות מוזיקאי ג’אז המעמיד את המסר החברתי במרכז הבמה

חיידק המחאה והביקורת

ראשית - ברכות לסדרה הפותחת במופע המורכב מאורחים בלבד. לא שיש לי משהו נגד הנגנים הישראלים המצוינים המצטרפים כנגני ליווי לסולנים האורחים, אבל למה שלא נקבל את המקור? ואנדי ביי הוא זמר מקורי ביותר.

בן 70 (למעשה, היום היה יום ההולדת וגם הובאה לו עוגה לפני ההדרנים), מוכיח ביי כי אמנם בג`אז, כמו ביין טוב, הכישרון משביח עם השנים. מקוריותו מתבטאת קודם כל בבחירת טקסטים ובחיבור שירים בעלי תוכן פוליטי חברתי. לג’אז היה תמיד מימד של מחאה, אבל נדירים המקרים בעשורים האחרונים בהם זמר/מלחין בתחום הג’אז מעמיד את המסר החברתי במרכז הבמה.

ביי, שבגיל 3 ניגן בוגי ווגי בפסנתר, בגיל 8 הופיע על במה, בגיל 13 אומץ, רוחנית,על ידי סקסופוניסט ההרד בופ הנודע הנק מובלי היה יכול לבחור בקריירה סטנדרטית, לשיר ולנגן שירי אהבה כמו כל אחד, ואת זה הוא עשה בהצלחה עם שתי אחיותיו בשנות החמישים בהרכב שנקרא Andy and the Bays. אך חיידק המחאה והביקורת ניקר בו בשנות הששים, התקופה הגדולה של הפנתרים השחורים וה-Black Power שבה הצליחו הנגנים השחורים לאחד את התכנים המודרניסטיים בנגינה יחד עם מילים נוקבות.

באותן שנים נכתבו על ידי הזמר ג`והן הנדריקס (ששימש כמודל לאנדי ביי ) טקסטים ג’אזיים לקטעים אינסטרומנטליים של פרקר, דייוויס, מונק ועוד. ביי אימץ את הטכניקה הזו ואף כתב טקסטים משלו. אלה היו ימיו הטובים, שנקטעו בשנות השבעים עם שינוי הטעם, המעבר לפיוז`ן וההתמסחרות הכללית וכך מצא ביי את עצמו באירופה, מלמד מוזיקה, ללא הופעות והקלטות וקולו נאלם לעשרים שנה. החל מ1996 הוא עולה ופורח. קולו עדיין משתרע על ארבע אוקטבות והדחף המחאתי עדיין חוגג.

תובעני ומאתגר

ביי החל את הקונצרט בשלושה לחנים מקוריים, בעמדה של מטיף גוספל, כאשר הטקסטים נעים בין פרנויה לסרקזם (שמות הלחנים: "השדים מאחוריך", או "מה שעושה לך טוב אינו בהכרח מה שטוב בשבילך"), תוקפים את הממסד ואת החברה התאגידית ומזכירים לי משוררי מחאה כדוגמת אלן גינזברג.

עזר לו הבסיסט המצוין ג`ו מרטין שהיה קרוב אליו, פיזית, קרא את מחשבותיו ודרבן אותו ובמידה פחותה גם המתופף ויטו לשק, שהפגין שפת גוף אדישה למרות שהוא מקצוען מהשורה הראשונה ובעיני - אירופי מדי ומדוד מדי. הקהל הרגיש שלפניו תופעה חריגה והגיב בתשואות מנומסות.

ביי העיר כי "הקהל שקט היום". הסיבה- ביי אינו וירטואוז של הפסנתר אלא מוזיקאי המנגן מה שצריך ובפסנתר הוא מאופק יותר מאשר בג`סטות הווקאליות שלא היו מוכרות לחלק מהקהל. ביי ידע כי זה הרגע לעבור למשהו יותר מוכר והמשיך בשני קטעים של תלוניוס מונק שהיו מצוינים בעיני מכל בחינה: הן מבחינת נגינת הפסנתר שהייתה מאוד מאורגנת והן מבחינת האינטרפרטציה של שיר אהבה ראשון בתכנית (Ask Me Now) ושיר פנטזיה (Monk Dream).

הקהל החל להתלהב, ביי עבר לבלוז מקורי הנקרא "בלוז הכלכלה" ואז עשה את המבצע הגדול של הערב: עזב את הפסנתר ושר בליווי בס ותופים מחרוזת של שירי דיוק אלינגטון. שירים אלה ובפרט השיר Sophisticated Lady דורשים הרמוניה וקשים מאוד לביצוע ללא כלי הרמוני ופה הראה ביי את יכולתו להחזיק מלודיה, תוך שהוא מסיים את החלק הרשמי בשיר Take The A Train בפרשנות של ספיריטואל: הוא קורא לילדים לעלות אל הרכבת A המובילה להארלם והיא רכבת החופש. ואז הגיעו העוגה וההדרן.

מכל המופעים בהפקות "שמיים" זה היה התובעני ביותר, המסקרן והמאתגר ביותר. מופע לא מסחרי, הפונה אל הנפש והשכל ודורש מהקהל להיות על קצה האצבעות לכל אורך הדרך.

הטריו של אנדי ביי: אנדי ביי –שירה ופסנתר. ג`ו מרטין – בס. וויטו לשק –תופים . יום חמישי, 12 בנובמבר 2009. מופע הפתיחה של "ג`אז חם", 12 בנובמבר 2009, מוזיאון תל-אביב.