"בכל העולם מוקרן אותו זבל קולנועי"
אמנם ימיו הגדולים של וים ונדרס כיוצר כבר הרחק מאחוריו, וסרטו האחרון "לצלם את פלרמו" נתקל בתגובות צוננות, בלשון המעטה, כאשר הוקרן לפני כמה חודשים בפסטיבל קאן. אבל עדיין, איש לא ייקח ממנו אוסף מרשים של יצירות נהדרות כמו "חרדתו של השוער בזמן בעיטת ה-11", "אליס בערים", "תנועה מוטעית", "במהלך הזמן", "ידיד אמריקאי", "האמט", "מצב הדברים", "פריז טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין". את כל אלה יצר הבמאי הגרמני בשנות ה-70 וה-80, ומאז איכות סרטיו הלכה ודעכה בהדרגה, למרבה הצער (למרות שמדי פעם הוא מספק איזו הבלחה המעידה שמדובר ביוצר גדול, כמו "בואנה ויסטה קלאב" הדוקומנטרי, מ-1998).
למרות הכל, ונדרס הוא אורח מכובד ורלוונטי גם היום, כשהוא שוהה בישראל לרגל חגיגות מלאת 20 שנה לפעילותו הפורייה של בית הספר הירושלמי לקולנוע "סם שפיגל", מיסודו של רנן שור, מארחו, ומה שיש לו להגיד - מעניין ומרתק.
לאורח, שנפגש אתמול עם אנשי תקשורת בבית הספר "סם שפיגל", יש דעה נחרצת על הקולנוע של היום, שאיכותו הולכת ומתדרדרת לטעמו. "כשמסתובבים במקומות רבים, ולא משנה לאן מגיעים, מגלים שבכל העולם מוקרן אותו זבל קולנועי", הוא טוען. "בין אם זה במוסקבה או בברלין, מדובר באותם קומפלקסים מסחריים גדולים, שגורמים לקולנוע הארט-האוס להצטמצם ולהתכווץ. התקציבים לקולנוע האיכותי קטנים ובתי הקולנוע האמנותי נעלמים. צריך להיות אופטימיסט גדול כדי שלא לראות לאן נושבת הרוח.
"מצד שני, כאשר מביטים באנשים שיצאו מצפייה בסרטים קצת שונים מהסטנדרט הירוד, רואים שהם קיבלו מהם משהו. עדיין יש אנשים שרואים בסרטים יותר מאשר בידור, בעוד שהקולנוע שעיקרו בידור לא נשמר בזיכרון. מדובר בג`אנק פוד. אבל הבעיה היא שהקולנוע שמספק מזון טוב יותר לעין ולנשמה, מתקשה להתקיים. צרכני הקולנוע עצמם צריכים להחליט, ג`אנק פוד או בריאות לעיניים. אנחנו נמצאים בתקופה מאוד קשה לקולנוע שאינו בידורי".
וים ונדרס ב"סם שפיגל", צילום: צביקה פורטנוי
"הקולנוע הישראלי הוא כוח מניע רציני בקולנוע האירופי"
בהקשר זה טרח ונדרס לציין סרט ישראלי. "`ואלס עם באשיר`, הסרט הכי טוב שראיתי זה שנים, הצליח להגיע לקהל קטן מאוד יחסית.. הייתי בטוח שמיליונים רבים יזכו לצפות בו. לפני עשר שנים המצב היה אחרת. אם `מלאכים בשמי ברלין` היה יוצא היום לבתי הקולנוע, הצלחתו הייתה קטנה בהרבה מזו לה זכה אז, וזאת עקב ירידת קרנו של הקולנוע העצמאי".
ואם כבר קולנוע ישראלי, בחר היוצר הגרמני לציין ש"בניגוד לסברה שנעשים כאן סרטים בינוניים (כך טען דובר קוסאשווילי בכנס חזון הקולנוע הישראלי שנערך אף הוא השבוע ב"סם שפיגל"), יוצאים מכאן דווקא סרטים מעולים. הקולנוע הישראלי הוא כוח מניע רציני בקולנוע האירופי. כאשר עושים קולנוע, עדיף להיאבק ולהילחם בקושי. זאת משום שכשאר המשימה קלה, המיצים היצירתיים כבים, כפי שקורא בהוליווד בשנים האחרונות. היא כבר לא נאלצת להמציא את עצמה מחדש".
אסור לשכוח שאותו ונדרס, שאינו מהסס לבקר את הקולנוע האמריקני, בעצם גדל עליו, ובנערותו בדיסלדורף הרבה לבקר באדיקות בבתי הקולנוע ולצפות בסרטי גנגסטרים ומערבונים אמריקניים, וגם בבית צפה במחיצת אביו, שקנה מקרנה ישנה, בסרטי צ`פלין, מק סנט, לורל והרדי ועוד. בסרטו "אליס בערים" עשה ונדרס מחווה לקולנוע האמריקני, כאשר במהלכו מוקרן קטע מ"לינקולן הצעיר", של ג`ון פורד, וכך גם בסרטים אחרים שלו, ובמיוחד ב"ידיד אמריקאי", בו מתארחים ניקולס ריי וסמואל פולר, בעוד את אחד הגיבורים מגלם דניס הופר, המצויד במגבעת של קאובוי.
למעשה, ונדרס היה בזמנו הבמאי הכי "אמריקני" באוריינטציה שלו, מבין חבורת הקולנוע הגרמני החדש של שנות ה-70, שכללה את וורנר הרצוג, פולקר שלנדורף, ריינר וורנר פסבינדר, מרגרט פון טרוטה, אלכסנדר קלוגה ואחרים, וכידוע אף ויצר סרטים בארה"ב, כמו "האמט" ו"פריז טקסס", וחי שם במשך שנים רבות.
"היחס שלי לישראל אינו חד ערכי"
הבמאי בן ה-64, אדם בעל חזות אינטלקטואלית נעימה, נדרש לאלימות בקולנוע ובתשובה לשאלה האם ניתן להראות אלימות בסרט בדרך מוסרית, השיב: "צריך מאמץ עילאי לשם כך. יש להסביר לקהל שמה שאתה מציג לא מייצג את מה שאתה חושב, ורוב הסרטים לא נוהגים בדרך זו. אפילו אם מילולית הם מגנים את האלימות, הדרך שבה מצלמים אותה הפוכה. כאשר מישהו מתחיל לתאר סיפור גבורה ממלחמה כלשהי, אני קם והולך. אבי לא דיבר על המלחמה למרות שהשתתף במלחמה במשך ארבע שנים".
ונדרס מעורה, כאמור, במה שקורה בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות, ורוחש לו כבוד. הוא מציין במיוחד את הבמאים של "עג`מי", ירון שני וסקנדר קובטי, את ארי פולמן ואת ניר ברגמן, שפגש לדבריו בפרמיירה בברלין של סרטו "כנפיים שבורות", ולדבריו איכות הסרטים הישראליים מעוררת אצלו תקווה לבאות.
בנוגע לחרם התרבות שמנסים אנשי רוח באירופה להחיל על ישראל, והחרם הגלוי שהכריז קן לואץ` על הקולנוע שלנו, אומר ונדרס: "באקדמיה האירופית המגמה היא הפוכה, להראות ולא להחרים. קן לואץ` הוא איש מוזר. אני זוכר פגישה איתו בדלפק הקבלה של בית מלון. אני זוכר שהוא הגיע לשם מרוגז וכעס על משהו בנוגע לחדר שלו. להפתעתי הוא התלונן על כך שהחדר שלו גדול מדי וביקש העברה לחדר אחר. איש מוזר. ובנוגע לחרם, זה משהו שלא עובד ומשיג דווקא את התוצאה ההפוכה. תראו מה קורה בקובה, החרם שהכריזה עליה אמריקה רק הבטיח את שלטונו של קסטרו בה ל-20 השנה הבאות. אני קורא להחרים את המחרימים".
יחד עם זאת, ציין ונדרס שיש דברים בישראל שהוא אינו מתחבר אליהם. "אי אפשר לתאר את היחס שלי לישראל כחד ערכי", אמר. "לישראל יש צדדים שונים, כמו לאמריקה, וכמו שאני לא אוהב דברים שונים שם אני לא אוהב דברים מסוימים כאן ומתנגד להם, במיוחד בעניין הקו הפוליטי שבו נוקטת המדינה. יחד עם זאת, אני מכיר ישראלים רבים ויש לי איתם יחסים קרובים, ואני חש חיבה למקום. אני מקווה שהמצב הפוליטי הבלתי אפשרי ישתפר. ישראל היא אחד המקומות המורכבים בעולם, וירושלים עוד יותר".
פינה באוש בתלת ממד
ובחזרה לבעיות הקשות מהן סובל הקולנוע בעולם בכלל, ונדרס טוען שחלק המשבר טמון בבעיות הפצה. "יש גרעין גדול של יוצרי קולנוע מתחילים מצוינים, אנשים שבמעט כסף עושים קולנוע נהדר", הוא אומר. "אבל הבעיה העיקרית היא שההפצה כיום פותחת שער צר מדי ומשאירה רבים מחוץ לחומה. אני מקווה שאופני ההפצה בעתיד ישתפרו ויאפשרו ליוצרים מתחילים להשתמש בדרכים שונות כדי לפרוץ. הקולנוע המסורתי כבר אינו מסוגל לפתוח את שעריו. אני חושב שצריך למצוא דרכים חדשות לחשוף יצירות ראויות שלא זוכות לחשיפה מספקת בפני קהל".
לדבר הבמאי, השחקנים עימם נהנה לעבוד היו ברונו גאנץ, שאיתו צילם שני סרטים ולדבריו זו הייתה התנסות נהדרת, וכך גם העבודה עם דניס הופר. כן סיפר שמאוד נהנה לעבוד עם ז`אן מורו.
בתשובה לשאלה, הוא הרחיב בנוגע ל"פינה", סרטו הדוקומנטרי בשיטת התלת-ממד, שצפוי לצאת ב-2010, על כוהנת המחול הגדולה פינה באוש, שמתה לפני כמה חודשים. ונדרס סיפר שהוא התוודע אליה לפני 25 שנה והתפתחה ביניהם ידידות עמוקה. הוא מגלה שבמשך שנים הם תכננו לעשות סרט משותף, והיא הפצירה בו לעשות זאת, אבל הוא אמר לה שהוא לא יודע איך, וברגע שיידע הדברים יתבצעו.
לאחר צפייה בסרט תלת-ממד לפני כשנתיים, הוא הבין כיצד יוכל ללכוד במצלמתו תנועה ומחול. בראשית הפרויקט באוש אפשרה לו לצלם במופעי להקתה ובסטודיו שלה, והשניים חשבו לערוך אותו יחד. מותה הפתאומי גרם לו כמעט לגנוז את הפרויקט, אבל בסוף החליט להמשיך ולסיימו, לאחר הפצרות תלמידיה של באוש.