נשיקת הליצן

יש ימים כאלה ששום דבר לא הולך בהם. הבן זוג הרגיז אותי, הילד היה נודניק נוראי, הפקקים היו איומים ולמצוא חנייה בתל אביב היה משימה בלתי אפשרית. כדי לגמור את ההלל, הבוסית שלי החליטה "לקרוא לי לשיחה". בדיוק כשחשבתי שמהיום הזה לא יצא שום דבר חיובי, הגיעה השעה 20:30 והתחיל המופע "זה לא רציני" של אלדד פריבס, שמוכר אולי לחלקכם כשחקן מהסדרות "מגדלים באוויר",  "גירושים נפלאים", "מסכים" ועוד.
 
לא היה לי מושג לקראת מה אני הולכת מעבר לזה שמדובר בהצגת ליצן, ז`אנר שאם להודות על האמת לא ממש מדבר אלי, או ככה לפחות חשבתי.  כשהגעתי למקום חיכתה לי הפתעה – הקהל עמד מחוץ לאולם במעין חצי עיגול והתבונן בליצן ידידותי להפליא. הייתי טרודה ועצבנית וכל מה שרציתי היה להגיע לקופה כדי לקחת את הכרטיס שלי, אבל אז פריבס הליצן שם אלי לב. הוא נתן לי יד, ליווה אותי תוך עשיית קולות משונים לכיוון הקופה, פתאום עשה מן סיבוב פרסה במקום, והציג בפני את כל הקהל שלו בג`יבריש צרפתי. אחרי זה קיבלתי נשיקה שהעלתה לי חיוך על הפנים, ונשלחתי לדרכי.
 
לפני הכניסה לאולם, פריבס המשיך בשלל אלתורים בשיתוף הקהל ועוד כל מיני עוברים ושבים. כדי להפוך אותנו ל"וואן ביג הפי פמילי" הוא ריכז את כל הקהל כמו לפני משחק כדורסל וכולם שמו ידיים במעגל והיו מחויכים.  משהו בחומת הביישנות והריחוק בין הקהל לבין הליצן נשבר. בשלב הבא פריבס צעק "מרד" (חרא בצרפתית) וביקש מכל הקהל לצעוק חזרה "אלור" (זאת אומרת –  "אז?" במשמעות  "נו??"). רק אחרי כל זה, נכנסנו לאולם "צוותא 2" והמופע החל.
 
"זה לא רציני" היא בעצם הצגת יחיד המועברת על ידי פריבס שמחופש לליצן ועושה שימוש בשלל אביזרים על הבמה. מדי פעם הוא מזמין בחינניות שובת לב אנשים מהקהל שיקחו יחד איתו חלק במערכון. לא מדובר בהצגה מובנית, עם התחלה, אמצע או סוף, אלא בערבוב של קטעים, כלי נגינה ודימיון עשיר שיוצרים אווירה קסומה ומחויכת.
 
לאורך כל המופע מדבר פריבס בשפה שהוא המציא - משהו בין צרפתית לג`יבריש לאנגלית לעברית. כשהוא מזמין מישהו לבמה, כדי לוודא שהמנודב הבין מה התפקיד שלו באירוע, פריבס פתאום אומר משפט שוטף בעברית רהוטה. על רקע הג`יבריש, הניגודיות הזו מאוד מאוד מצחיקה.
 
כאשר מגיע סוף המופע, אף אחד מהקהל לא זז כי אי אפשר לדעת אם מדובר בסוף אמיתי או בעוד קטע שתיכף ימשיך. פריבס אמר כמה פעמים שהמופע הסתיים, אבל עדיין איש לא זז. בסופו של דבר הוא חזר לעברית הרהוטה, ואמר `חבר`ה, המופע באמת הסתיים. זה הזמן ללכת הביתה`, אבל הוא לא שלח אותנו סתם כך לערב תל אביבי סגרירי.
 
מחוץ לדלת של מועדון "צוותא" הוא המתין לנו וחילק לכל מי שיצא פרח בד קטן, הסתכל לכל אחד בעיניים ואמר תודה מבוישת  שהגענו כדי לראות אותו.
 
הרגשתי שהקשר של פריבס עם הקהל חשוב לו הרבה יותר מאשר במופעים אחרים ושלא מדובר באיזה משחק שמסתיים אחרי שעה ומשהו כשנדלקים האורות. יצאתי בהרגשה טובה ועם חיוך, גם אם זה היה רק חלק מההצגה.