חלילן ורסטילי

ניצן קרמר, המנהל האמנותי של סדרת "ג`אז במשכן", מלבד היותו יזם בתחום הג’אז  הוא  מומחה גדול  בתחום הג’אז האיטלקי. דרך פסטיבל הג’אז בסינמטק וסדרות ג’אז שונות  הוא גילה לנו דמויות מפתח כגון הפסנתרנים סטפנו בולאני  ואנריקו פירנוצי,החצוצרן המפורסם אנריקו ראבה ונגן הסקסופון רוברטו אוקטאביאנו. איטליה היא מזמן מעצמת ג’אז ענקית וההחלטה להביא תרבות ג’אז ממקום קרוב מבחינה גיאוגרפית משתלמת גם לכיס וגם ללב.
 
צ`ט בייקר, החצוצרן (והזמר) הגדול התפרסם לא רק ביכולתו החצוצרנית (שהרשימה את צ`רלי פרקר כבר בתחילת שנות החמישים) אלא גם בחייו מלאי השערוריות. בשנות החמישים הוא יצר את אחד הקוורטטים הבלתי נשכחים עם נגן הבריטון-סקסופון ג`רי מליגן, אך ככל שהתפרסם כך רדפוהו סוחרי סמים, שוטרים ובעלי חוב.

לאיטליה הגיע בשנות הששים ואף השתתף בסרט (גם בארה"ב השתתף בסרטים ודמותו הכריזמטית מפארת מספר סרטי עלילה וסרטי ג’אז). בייקר גורש מאיטליה, אך נשאר באירופה וחזר אליה. אחת הדמויות שהופיעו והקליטו איתו באופן קבוע בשנותיו האחרונות (בייקר נולד ב- 1929 ומת ב-1988 כשנפל מחלון מלון באמסטרדם, כשהיה על סף חתימת חוזה להופעה בארץ עם פסטיבל ישראל) היה החלילן הווירטואוז והמלחין ניקולה סטילו, סולן חלקו הראשון  של הערב.
 
כדי  לייצג את בייקר ניגן סטילו, שהיה מלווה באנשי ג’אז וותיקים ומנוסים מאיטליה, שהיו מעורבים בכל תהפוכות הג’אז האיטלקי (ושוב רואים שבג’אז הפז"מ והוותק הם יתרון גדול) מספר סטנדרים ובלדות המזוהות עם בייקר. סטילו מצליח, בעיקר בצלילים  הנמוכים, להמחיש את האינטנסיביות הלירית  והחוש המלודי של האחרון. סטנדרטים כמו " נרדיס", "צ`רוקי", "במצב רוח סנטימנטלי" קיבלו ביצוע טוב כאשר טוני פאנצ`לה, הפסנתרן הוותיק (שכבר ביקר בישראל) מפליא ביצירת האווירה והמגע של האנסמבלים שלוו את בייקר.
 
העולם הפנימי של סטילו ותחום העניין שלו הוא ברזילאי, מה שהיה ניתן לשמוע בקטעים המקוריים שניגן אך האווירה שנוצרה חיפתה על היעדר חצוצרה- מה שהתבקש באופן טבעי כשמקדישים מחווה לחצוצרן.

המהירות והטכניקה של סטילו מופלאות וכבר שנים רבות לא שמעתי חלילן כל כך ורסטילי (נגני סקסופון המנגנים גם חליל לעולם לא יגיעו לדרגת שליטה כזו). סטילו גם שר, אמנם לדבריו אינו יודע לשיר, והוא הוכיח את זה מעל לכל ספק, אך החן שבגישתו ובמבנה הפראזה שלו שובה לב.

תמורה מלאה לאוהבי בייקר
 
אחרי ההפסקה, שבה שמענו ברמקול את בייקר שר את My Funny Valentine בקולו המצמרר  והאינטימי עלתה הסולנית השנייה של הערב, מיקלה לומברדי , עם אותה קבוצת ליווי. לומברדי הוציאה כבר 6 דיסקים ומחציתם מוקדשים לבייקר. יש לה מנהג מבורך, לדעתי, להגיד משהו על הטקסטים לפני כל שיר. כמי שמת על הטקסטים של הסטנדרטים הוקסמתי ממה שאמרה על שירים "אני מתאהב יותר מדי בקלות" ,"יהיה כל כך טוב כשתבוא הביתה" והבלדה שהושרה על ידי מרילין מונרו וצוטטה בסרטיו של וודי אלן " גמרתי  עם האהבה".
 
פחות הוקסמתי מהביצוע הקולי -  ולא שלא אהבתי את גישתה המוזיקלית. היא מוזיקאית בדם בכל הקשור לקצב, בניית פראזה, קומוניקציה עם הנגנים (שוב הזדמנות לומר כמה חשוב להביא לסדרת הג’אז את ההרכב המקורי ללא מעשי טלאי ) אבל לדעתי חסרה לה היכולת להקסים. ליבי לא נהה אחריה. אולי החלל העצום של המשכן לא החמיא לה- אבל היא לא זרמה באותו חום וקלות האופיינית למושא הערב.

מיקלה לומברדי, צילום: יח"צ

אחרי מספר שירים הצטרף סטילו להרכב והעלה בדרגה או שתיים את מפלס האנרגיה בקטעי הסיום וכן ביצע שיר ברזילאי כשהוא מלווה את עצמו בפסנתר (כן, סטילו הוא גם פסנתרן וגיטריסט).

הקונצרט נמשך שעתיים וחצי והיה מאוד ממצה בכל הקשור לאהבה לבייקר וההתמצאות ברפרטואר שלו. אין ספק שהמאזינים קיבלו יותר מתמורה מלאה לכספם. אני הייתי מקצר את חלקה של לומברדי ומשאיר את סטילו המקסים על הבמה לכל אורך הערב.
 
הקונצרט הוא סנונית ראשונה של מספר מחוות לגדולי ג’אז כדיוק אלינגטון וצ`רלי פרקר ושווה לעקוב אחרי הסדרה.                      
 
"מצדיעים לצ`ט בייקר", קונצרט הפתיחה של סדרת "ג`אז במשכן" במשכן האופרה, תל-אביב .27 בנובמבר 2009. משתתפים : ניקולה סטילו – חליל, לחנים. מיקלה לומברדי -שירה. טוני פאנצ`לה - פסנתר, ג`ורג`יו רוסקיליונה – קונטרבס, מסימו מאנזי -  תופים. ניהול אמנותי של הסדרה: ניצן קרמר.