פיקנטריה סטטיסטית
 
כמעט 40 שנה עברו מאז שירדנה ארזי ודני סנדרסון היו חברים באותה להקה - להקת הנח"ל, כמובן, של טרום עידן "כוורת".
 
השניים, שעומדים בסימן הספק דומה, פחות או יותר, כ-15 תקליטים לכל אחד, כולל אלבומי אוסף ואלבומים עם הרכבי עבר (היא עם "שוקולד מנטה מסטיק", הוא עם "כוורת", "גזוז" ו"דודה") חובקים אלבומים חדשים בימים אלה.  ארזי אחרי הפסקה ממושכת, קריטית כמעט, של 14 שנה כמעט (מאז "מתוך שאהבתי" ב-1995), וסנדרסון ארבע שנים אחרי "קונגו בלו" (2005).
 
אז מה הקשר מעבר לפיקנטריה הסטטיסטית? גם "בושם על עורי" שלה ועל אחת כמה וכמה "לא יפריד דבר" שלו, הם אלבומים מאופיינים מאוד של יוצרים.
 
מהצד שלו אין צורך להציג את הכתיבה, הסאונד והסוגה האופייניים של סנדרסון, מהצד שלה אי אפשר להסתיר את הכתיבה, הסאונד והנוכחות של יהודה פוליקר.
 
מצד אחד, כמתבקש - אלבומים מגובשים מאוד, מדויקים מאוד ומשובחים למדי; מצד שני, הלוואי ואפשר היה להחליף ביניהם, במתכונת לפחות - כלומר, שדני סנדרסון ישיר את כל השירים באלבומו, ושיהודה פוליקר יארח זמרים ומבצעים באלבום שלו.
 
הישג חשוב, לא מושלם
 
אני לא יודע אם "בושם על עורי" הוא האלבום האופטימלי לירדנה ארזי, אבל יש להעריך את חלקו של פוליקר בו, ולא משנה מה הסיבות להימנעותו מהקלטת (או הוצאתו לאור של) אלבום חדש שלו. גם זו דרך מכובדת וראויה להפגין נוכחות ויותר מכך להוכיח שאת העבודה - ביצירה, בכתיבה (בעזרת פזמונאים כמו רחל שפירא, חיים קינן, יואב גינאי ואהוד מנור ז"ל), בהלחנה, בעיבודים, בהפקה המוזיקלית ובנגינה; והוא מנגן בכל הכלים (חוץ מתופים) עם נוכחות מאופקת, אך מתבקשת ומורגשת של כלי נגינה ים תיכוניים - הוא לא שכח.
 
העבודה שלו בשירותה של ארזי מזכירה אלבום מוקדם יותר שלו, תקליט הבכורה של יהודית תמיר (עם "רומיאו", "אנחת האדמה", "אסיה בוכה" ואחרים), שגם אותו כתב, הלחין, הפיק וקצת ניגן, ומוכיח שהוא (בדומה לאילן וירצברג אך בניגוד לאביב גפן) מצוין לזמרות-מבצעות בעל אופי, ארומה ונוכחות קולית.
 
במיטבה, הגישה האתנית, הלוקלית והמרחבית, המאוד הומנית והממוקדת של פוליקר, מתאימה ככפפה לזמרות אנושיות, חמות, מחוברות לאדמה, לנשיות שלהן, למסרים חברתיים; וגם לאופי הגשה "יווני", כשזמרת מארחת (בהופעה בטח, ואפשר גם בתקליט) זמרים-מבצעים נוספים - כדי לגוון את הצבע ולעניין את האוזן.
 
למרות שזה האלבום החשוב ביותר של ירדנה ארזי - לא שלא אמרה קודם, אבל הפעם הלכה בגדול, ריכזה הכל ובעצם התמסרה כל-כולה לאמירה אנושית ואישית - ההישג לא מושלם. מצד אחד, יש ב"בושם על עורי" פאזה חדשה, בוגרת, דעתנית ואמיצה יותר, וגם מחמיאה מאוד, ביכולתה להתמודד עם השירים. מצד שני, מקצת השירים לא נועדו מלכתחילה לביצוע נשי, ואי ההתאמה מבליטה מתקתקות לא משכנעת וברק ריקני של שירה.
 
לקבוצה הראשונה משתייכים שיר הנושא (ביטוי מקסים של אהבה), "הייתה לי ארץ" (שיר מחאה מגרד עור וחודר נשמה, שמתהדר גם בהפקה מבריקה), "כשאתה זה אני" (אולי היווני ביותר שבחבילה), "אשה חדשה" (על חובתה של אשה מוכה לקום וללכת, לחפש חיים חדשים, שלווים ובטוחים יותר) ובעיקר "מתה לחיות" (כמעט מאותו סוג, בלי האלימות רק עם מות האהבה, שאותו מגישה ארזי באיכויות פיאפיות-פייתפוליות, עם כוונה חורכת ונשמה מלחכת).
 
לקבוצה השנייה שייכים "מה קורה אחי" (שיקוף מצב מזווית ראיה גברית-חברמנית), "תל אביב מגג לגג" (שנשמע כתשלום מס מתוק לעיר הגדולה) וגם "מה יהיה עלינו" (שיר מחאה אקולוגי שכמו נפלט-נשאר מאחד האלבומים האחרונים של פוליקר). גם "הודעה נמסרה למשפחה", המטריד והמכאיב כל כך, דומני שהיה נשמע טוב יותר בקולו של המלחין.
 
ועם זאת, אין בדברים לעיל להמעיט מהישגה העיקרי והחשוב באמת של ארזי - לחזור לאולפן ההקלטות, להקליט תריסר שירים חדשים (46:20 דקות) ולשוב להופעות. ומאוד מסקרן יהיה לשמוע אותה בלי פוליקר, במיוחד ללא תמיכתו הקולית בשירים היותר רוקריים.

עטיפות האלבומים, צילום: יח"צ
 
רעב עצום לחיים
 
"לא יפריד דבר" הוא האלבום הרציני ביותר של דני סנדרסון. לא שהבנאדם חדל להתבדח ולהתלוצץ וגם חוש ההומור שלו לא נפגע, אבל לעומת החלופות האפשריות - "בכל זאת גבר", "נלמד לחיות" ואפילו "רולטה", "לא בפוקוס" ו"אתה לבד", שעשויות היו לרמז על הסטטוס הנוכחי שלו (לאחר מות אשתו, נעמי) - הבחירה ב"לא יפריד דבר", שיר פרידה והבטחה בשלהי האלבום, היא אחת האמירות השקולות והרציניות יותר של סנדרסון בקריירת ההקלטות שלו. ויעיד עיון חטוף בשמות כל אלבומי הסולו שלו.
 
אבל זה לא אלבום של צער, פרידה והספד. ההיפך הגמור, זה אלבום אופטימי, עם רעב עצום לחיים. כי סנדרסון, מחלוצי הרוק הישראלי, יודע להבדיל בין החיים לבין הבמה, בין רצינות לבין בידור, והוא לא סוטה ממנהגו, מהרגליו ומסגנונו. ואי אפשר לטעות בשירים שלו. רק אחד בתריסר (בעצם 13, 45 דקות, עם "זאת שמעל למצופה" כבונוס של הרמוניה קולית יוצאת דופן, אולי הביטוי המוצלח ביותר של הלהקה שאתו) אורכו חורג מ-4 דקות. הוא נאמן, כהרגלו, לרוק-פופ קצר ויעיל. מה שאי אפשר להגיד בשלוש דקות, לא נוכל להגיד גם בארבע ויותר.
 
גם אי אפשר לטעות בצליל שלו. רוק רך, סֶרפי, עתיר הרמוניות ומחוות הדדיות, קוליות וכליות. גם לא בגיטרות, ברוק הגיטרות שלו. מצד אחד השירים באים עם הכנה לרוק`נרול, מצד שני הם מתפקדים נהדר תחת גלימת הפופ. במיוחד נוכח שלושת הגיטריסטים מחוננים השותפים להרכב – סנדרסון עצמו, תמר אייזנמן וכפיר בן ליש. בכלל, דומה שלמרות ההצגה הסולנית, לראשונה מאז "גזוז" דני סנדרסון הוא שם של להקה, בה חברים שבעה מוזיקאים (שניים פחות מ"גזוז", שלושה פחות מ"דודה", בדיוק כמו ב"כוורת", יחי ההבדל הקטן-גדול). לא כולל רביעיית כלי מיתר ושלישיית כלי נשיפה.
 
האופי הלהקתי של האלבום מורגש היטב בנגינה; בקילומטראז` שהשירים עשו לפני שנכנסו לאולפן; בשירה המשותפת (כפי שכבר נזכר לעיל); וכמובן בחלוקת תפקידי הסולו בין מבצעים שונים: סנדרסון שמעולם לא היה זמר מצטיין, מאפשר לחבריו להתבטא ולשירים להרוויח, במיוחד השניים ("כמה?" ו"מהשתיל הזה") של קרן מלכה, בעמדה שמזכירה (במיוחד בשיר השני, היפה והמקסים כל כך) את מזי כהן האגדית  ("גזוז"). אייזנמן שרה את "רולטה", ריתם`נבלוז מעודן; בן ליש מעניק ל"על גדות הנחל" כוח כבלדה; ויותם בן חורין (איש "יוסלס איי.די.") כבר הפך את "אם בחיים לא נאהב" ללהיט רדיו לגיטימי.
 
באופי הזה שלו, האלבום הוא כמו המשך ל"תולדות המים" (2001) שבו כתב סנדרסון שירים למבצעים נבחרים. גם השימוש בפינגווינים כמוטיב חוזר באיורים, מצטייר כביטוי מֵימי, וזה באלבום שחלק לא מבוטל משיריו חיים בין אפלולית לאור, בין חושך ליום.
 
כמנהגו נע סנדרסון בקלילות אלגנטית בין חייו האישיים ("אתה לבד", רוק מסע על גבול הקאנטרי, "לא בפוקוס" ו"אמרו לי") לאמירות חברתיות ("נלמד לחיות"). "לא אוהב את נעלייך" הוא השתעשעות מילולית (שמזכירה את הכתיבה של מיקי שביב) כבסיס לרוקאבילי שמתכתב עם בלוז; "בכל זאת גבר" מתחיל עם רוק גראז` מהוסס ובהשראת רשימת ההבטחות האולטימטיבית שהוא אוצר מסתיים כ"גזוז"-כזה; וכמובן "לא יפריד דבר" המצוין שה"רצינות" שבו נובעת גם מנוכחות הפסנתר (שאול עשת) וההתכתבות עם מוזיקה קלאסית. יותר בארוק מאשר רוק.
 
והעברית? צל"ש לירדנה. היא ראויה לכל שבח. עם יוצרים שכאלה לבטח, ועם ההקפדה על הוצאתם לפועל. ודני? למרות שהוא מקפיד יותר מאי פעם בעבר, בעברית הסנדרסונית הדיוק לא חשוב, העיקר הכוונה והשירות את המנגינה. שגיאה כרונית אצלו (וגם אצל עמיתיו לשירה) היא אי-ההכרה בלגיטימיות הקיום של שוואים נעים (אלכסון, עזאזל, חלומות), כשהחוטא העקרי הוא כפיר בן ליש: הלו, לנגע ה"הִחליק" כבר הִסכַּנּו (אם כי לא הסכמנו), אבל כמה שגיאות אפשר לעשות ב"וּכִּחְלוף השנים"?
 
ירדנה ארזי. בושם על עורי (NTE / פונוקול).
דני סנדרסון. לא יפריד דבר (אן.אם.סי. יונייטד).