מחול - שלומי שבן: האלבום, ההופעה והתופעה

"מגדל הפזמון" הוקלט במתכונת לייב באולפן, רמז עבה לפוטנציאל הבימתי שלו שהוא הדבר האמיתי

אלבום אישי

ההערה החשובה ביותר ב"מגדל הפזמון", הפרויקט החדש והכפול של שלומי שבן (אלבום אולפן ומופע במה חדשים), היא כותרת המשנה: "גרסאות אישיות לשירים של אחרים", באותיות קטנות. אל תפספסו אותה. היא שורת המפתח לגישה ולהבנה. רוצה להגיד: אתם יכולים לחפש, לתהות ולהתחקות אחר השירים המקוריים, אבל בשום פנים אל תנסו להיאבק בהשוואת שבן למקור השאול. גם תבזבזו אנרגיות, גם תסטו מהדרך הנכונה וגם אתם עלולים להחמיץ הכל.

כי אלה רק במקרה יצירות שנכתבו על ידי אחרים. בפילטרים של שלומי שבן הן חדשות לגמרי. והן שלו, על בסיס שירים מוכרים יותר ומוכרים פחות. אני לא מקבל את ההגזמה שהשירים והיוצרים בהם בחר הם אלה ששינו את חייו המוזיקליים. אני מוכן להסכים שחלקם השפיע מאוד. כמו שהוא עצמו מספר במופע לפני "בחצרות בחושך" האלים והפרוורטי של ערן צור, שאלבומו של צור החזיר אותו מארצות הברית וגדע קריירה פסנתרנית בעודנה באיבה.

השיר, שזוכה בהופעה להעמדה מפתיעה ודרמטית אך נטולת פסנתר לחלוטין, אינו כלול משום כך באלבום, והוא נותן למופע ולשבן עוד זווית ראייה מסקרנת ומרתקת, ואולי כיוון נוסף ואחר ללכת בו, ביום מן הימים. אבל קשה לי להאמין שזה מה שעשו לו מאיר אריאל ושלום חנוך, ובשביל קלאסיקות כהניות, ניומניות או שנסוניות לא חובה לחזור לארץ.

באלבום, שמבשר סדרה שתיקרא "שלומי שבן והפסנתר" ובה יבצע ש.ש. שירים כשהוא מלווה אותם רק בפסנתר, עשרה קטעים בלבד (44:54 דקות): בראשם שני שירים של ליאונרד כהן - "קחי עוד ואלס" ושיר הנושא - הראשון בתרגום של קובי מידן והשני בתרגומו של שבן שנעזר במידן.

עוד שיר ששבן תרגם בעצמו הוא "החיים שלי טובים" בעקבות רנדי ניומן - אם לעריכה והעיבוד, ההתאמה וההתערבות הבוטים בגורלן של דמויות השיר אפשר לקרוא תרגום (דרוזית צעירה, אביב גפן, נווה צדק, פרויקט סי אנד סאן...); שני שירים מתורגמים נוספים (בידי דורי מנור) הם השנסונים "אל תלכי עכשיו" של ז`אק ברל ו"להוליך שולל את המוות" של ז`ורז` ברסאנס.

השאר הם טקסטים ישראליים בעברית מדוברת לגמרי: "ככה סתם" של ע. הלל, "תאונה" של שלום חנוך, "דאווין של שיר מחאה" של מאיר אריאל ו"שגר פגר" של ימי ויסלר מלהקת "הבילויים" (את שני האחרונים אגב, הוא לא כלל במופע הנסקר). יוצא דופן, בעברית שלו, ואולי לא, הוא הנוקטורן של דוד אבידן, ששודך לשיר לילה של פרדריק שופן.

החלוקה הזאת מורגשת באלבום כי התחושה היא שלשבן יש יותר כבוד ליצירות השיריות - המתורגמות, בעיקר של מנור, אך גם של מידן, ולבטח של אבידן. אותן הוא יותר שר. בטח את שני השנסונים, שהוא ממש מכבד אותם בביצוע שלא מתרחק מן המקור. לעומת הטקסטים הפזמוניים יותר, שהם נוחים יותר לפרשנות.

בנקודה זו גם ראוי לתהות אם מלאכת היצירה, שיר ולחן, אינה למעמסה על שבן, בנקודת הזמן הזו בקריירה שלו. ו"הבריחה" לשירים של אחרים, אינה מלאכה קלה יותר. כי אם כבר אתה מתמחה במשמעויות ובהדגשים עדיף למצוא משמעויות וטעמים חדשים אצל אחרים ובטקסטים של אחרים, מאשר ביצירות שלך. וכמה יש לך בשני אלבומי אולפן? אני רוצה להאמין, שגם אם קשה יותר ליצור משל עצמך, אלבומים אישיים של שבן עוד יגיעו. למרות שגם האלבום הזה אישי לגמרי בעיניי.

טוטלי, וירטואוז, אמיץ

גם אם "מגדל הפזמון" הוקלט במתכונת לייב באולפן, הוא רק ההזמנה לדבר האמיתי, הרמז העבה לפוטנציאל הבימתי. כי הופעה באולפן אינה דומה כלל להופעה על במה, לא בדינמיקה, לא באנרגיה, לא בווייבס, לא בחושים וברגשות, לא באינטראקציה, וכמובן לא באורך ולא במעשה המרכבה האודיו-ויזואלי העשיר והמגוון.

היא נמשכת, בכפוף להדרנים, מעבר לשעה וחצי, וכוללת - בכפוף להדרנים - מספר כפול של שירים. כשגם הנוספים הם גרסאות של שבן לשירים של אחרים (ערן צור כאמור לעיל; "רוזה מרציפן" של שלמה גרוניך עם מרינה מקסימיליאן בלומין הנאווה בבנות; "אולי" של אביב גפן; "מותק את אצלי בראש" של בוב דילן, עם קרן אן בדואט עברי-אנגלי; וגם עוד רנדי ניומן "בודד בפסגה" ומאיר אריאל "דומם עם זוג נאהבים"), וגם לשירים שלו - "כשהיית אתי" (שוב עם מ.מ.ב. המקסימה. היא והוא מאותו מין, והיא גונבת לו את ההצגה והופכת את השיר שלו לשלה), "דניאלה", "עברנו לצפון", "אל תדברי על אריק" והצעה לשיר ערש חדש.

מה אפשר להגיד על שבן ולא אמרנו? שאצלו אין אפס, ושהוא שווה כל מחיר, בכל פורמט, בכל מקום. שהוא אמן טוטלי. אמנם רק שירה, רק פסנתר, אך כל גופו משתתף במלאכת הביצוע, מתוח כקפיץ, משל הוא נענה לקלידים ומיתרים דמיוניים של גופו. שהוא טוטלי בהתכוונות ובהתייחסות שלו. אמנם ההגדרה היא מופע פסנתר (וראשיתו בהפקה של פסטיבל הפסנתר מארח), אבל אצל שבן אין במות ריקות, לא קטנות ולבטח לא גדולות. בחוש האסתטי המאוד מפותח שלו, מופע שלו הוא תמיד הפקה מושקעת ומוקפדת.

כך, בעומק הבמה, באמצעיתו של מסך קטיפה אדום בורדלי-דקדנטי, נטוע אקרן גבוה ומאונך שמיטיב לאייר את השם "מגדל הפזמון", והוא משמש להצגת וידאו ארט (עמית פישר, לוקומושיין) משוכללת, שמעבה את הנוכחות (כך למשל, ב"להוליך שולל את המוות", עובר דיוקנו תהליך הזדקנות מואץ) וגם תוחמת את הטריטוריה לאורחיו - בלומין הנהדרת בלבוש של בלרינה (!) וקרן אן הענוגה עם גיטרה. חלק מהתמונות שיוקרנו על המסך הוא פלט של מצלמות וידאו זעירות שממוקמות על הפסנתר ובמקומות נוספים על הבמה, לא כולן נראות. ויש גם כלי נגינה, מקלדות, צעצועים ומיקרופונים נוספים שנמצא להם שימוש.

שבן הוא פרפורמר ייחודי. חיית במה. אישיות בימתית מלהיבה וסוחפת. איש שיודע מה לעשות עם שירים, מה פסנתר יכול לעשות להם ומה הוא יכול להפיק ממנו. הוא וירטואוז בהפקת צלילים. הוא עושה זאת במחוות גדולות ועוצמתיות. הוא מתעלס עם הפסנתר, מתקוטט עמו וחובט בו באסרטיביות ובאגרסיביות, כמו מכניע אותו לצרכיו המוזיקליים.

מבחינה זו הוא אמן יחיד ברוק הישראלי, שמעתיק את האפשרות הפרשנית של המוזיקה הקלאסית לשירה של המוזיקה הפופולרית. לא רכטר, לא שם טוב לוי, לא כספי, וגם לא דוכין או גפן, נוהגים כך בפסנתר. כשצריך, כמו ב"נוקטורן" של שופן, הוא לא יהסס לחבל בקרבי הפסנתר, לקצר את מיתריו, להפוך חלק מהם לצ`מבלו חבוט - קצת מזייף, קצת דיסטורטי.

בפרויקט זה הוא בעיקר, אמן אמיץ. קל להרחיק עדות. להתעלל באבירי שנסון ולהתעמת עם גדולי הרוק. אבל קשה יותר לעשות זאת עם יצירות מקומיות. תגידו, הוא הורס את "הכל זהב" של אלכסנדר ארגוב. אבל לטעמו הוא מחזיר אותו להיות שיר ילדים מלא הפתעות, משובות, תעלולים והצקות, גם על חשבון המלודיה וההרמוניה.

את "תאונה" של שלום חנוך הוא הורס, שובר ובונה מחדש, ודווקא במשמעות המקורית כשיר על חיי נישואין במשבר ובתאונה, דבר שנעלם קצת ממאזיניו האדוקים של חנוך. וזאת גם משמעות הסיפא הביטלסי "איי`ם לוזינג יו". למאיר אריאל הוא יכול להמציא אינספור פרשנויות, ולויסלר הוא עושה כבוד גדול בעצם ההתייחסות אליו. פרגון שאינו דבר מובן מאליו.

בקיצור, שבן הוא אמן לא שגרתי שמציע מופע לא שגרתי. וגם כאמן שחי על אלתור מתוכנן, פרשנות מושכלת והצגה סוחפת, ההרגשה היא שאין הופעה אחת זהה לרעותה. ועדיין, הוא לא משאיר שום דבר ליד המקרה.

שעה שאמנים אחרים, שמתארחים לשיר בודד אצל עמיתים, לא מסוגלים ללמוד אותו על פה, שבן לא נעזר בדפי מלים או בטלפרומפטר. הוא יודע מה הוא שר, כי כאמור, את השירים אמנם כתבו אחרים, אבל אלה הגרסאות שלו, כפי שהוא היה כותב, ואלה השירים שלו, לגמרי שלו. אפילו את "סע לאט" (של אריק אריק איינשטיין) שהוא מתבקש לשיר כהדרן אחרון, הוא שואב מן הזיכרון, בביטחון גדול שאם יטעה, חינו הבלתי אמצעי יעמוד לו לעזר. ואני, יש לי חשד שהבנאדם גאון.

וגם סתם הרהור שחלף במוחי ואיני יודע היכן למקמו: אם היכל התרבות נפל בשבי כוכבי המוזיקה הים תיכונית, האם משכן האופרה הוא מגדל הפזמון והמבצר האחרון?

והעברית? נעזוב את ההופעה ונתמקד באלבום: שבן, ברגישותו למלה ובהכירו את חשיבותה, מצטייר כמי שחרד לשפה העברית וכמי שמקפיד בכבודה. יפה שהוא נאמן לכתיבה ולשפה של האחרים, ומצערת העובדה שדווקא אחד כמותו, בעל יומרות אמנותיות של משורר, חוטא ומחטיא בשיר שלו, עם טעות גסה של "בחוּפֵּי" (במקום חוֹפי תל ברוך) ב"החיים שלי טובים", ועוד בהתאמה מודגשת, להאדרת השגיאה. חופים הם לפעמים, אבל תמיד חופים. חבל.

שלומי שבן והפסנתר. מגדל הפזמון (המון הפקות/ היי פידליטי).
שלומי שבן והפסנתר. מגדל הפזמון. המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב. שלישי, 1 בדצמבר 2009