הגיטרה מתייפחת ברגש

להערכתי, ג`ו בונמאסה הגיע לכאן בדיוק באותו שלב קריטי שבו הוא אמן בסוף שלב מסלול האנונימיות (היחסית מאוד כמובן), רגע לפני שיהפוך לשם גדול מאוד, נישא בפי כול. כמו שאירע, בערך, בראשית הניינטיז ל"רדיוהד", שהגיעו לארץ בתחילת נתיב ההמראה שלהם, ודווקא במחוזותינו נולד הלהיט הגדול הראשון שלהם, "קריפ".
 
הרי מצד אחד הרבה יודעי מוזיקה כאן עדיין ירימו גבה תמהה כשיוזכר שמו, אבל מצד שני, לא פחות  מ-1,000 חבר`ה נלהבים, מכירי ומוקירי בונמאסה, כבר גדשו את "רידינג 3" בליל שישי האחרון, כדי לצפות באחד מאמני הגיטרה המדהימים בעולם היום. סביר להניח שבפעם הבאה כבר יהיה קשה לעשות לו בוקינג להופעה בארץ, בגלל לוח זמנים צפוף, וכשזה יקרה, יהיה צורך להיענות לדרישת הקהל ולפתוח לו מקום הרבה יותר גדול – האנגר 11 בנמל, גני התערוכה וכו`.
 
ג`ו בונמאסה רק בן 32, אבל בעל ותק של נגינה פומבית על במות של כבר יותר משני עשורים. מהרגע שבו החל, כזאטוט באטיקה, ניו יורק, לפרוט ולפלרטט עם המיתרים, הוא אובחן כילד פלא ואומץ על דני גאטון ובי. בי קינג, שהיו המנטורים שלו והעלו אותו על במות חשובות, שם הותיר קהלים פעורי פה.
 
 בונמאסה מנגן ושר בלוז ורוק בסגנון הוותיק והטוב. לטעמי הוא עוד חוליה טבעית משובחת בשרשרת אשפי מיתרים וגיבורי גיטרות מאז "דור המייסדים" בסיקסטיז: ג`ימי הנדריקס-ג`ימי פייג`-אריק קלפטון (אותו אירח בונמאסה לפני כמה חודשים בהופעה סולד-אאוט באלברט הול, לונדון)-אלווין לי-דייויד גילמור-ריצ`י בלקמור-בריאן מיי-ג`ון פטרוצ`י-סטיב ואי-ג`ו סטריאני-ג`ון פרושיאנטה וכו` (יש עוד בליגה הזאת, אני יודע). הוא עצמו אומר, וזה ניכר בנגינתו, שההשראות שלו באו מגיטריסטים בריטיים מכוננים כג`ון מאיאל, פול קוסוף, פיטר גרין, ג`ף בק, גארי מור, פייג`, קלפטון ועוד.
 
לפני שפצח בקריירת סולו היה בונמאסה בין מייסדי להקת "בלאדליין", בה פעלו לצידו בנים של, ארין, בנו של אמן הג`אז מיילס דייוויס, וויילון, בנו של רובי קריגר, גיטריסט ה"דלתות". ההרכב הוציא אלבום אחד, ולאחריו התפנה בונמאסה לקריירת סולו, שבמסגרתה הוציא שישה אלבומי אולפן ועוד כמה אלבומי הופעות חיות.    
 
חמוש במשקפי שמש, פותח בונמאסה את המופע שלו כאן (במסגרת סיבוב אירופי) חמש דקות לפני המתוכנן, ב-21.55, דבר נדיר במחוזותינו, לאחר שהוא מבחין שהרידינג מלא מפה לפה. ההרעשה מתחילה ברצף של קטעים רוקיסטים מהסגנון שמחזיר בתודעה לסיקסטיז-סבנטיז, עם קטעי סולו גיטרה ארוכים ומרשימים. כמו פעם. לצידו על הבמה אורגניסט, בסיסט ומתופף, מקצוענים אף הם, אלא שהבמה במקרה הזה כולה שלו.
 
הוא מחליף כמה פעמים גיטרות תוך כדי ההופעה, ומתגלה כנגן-פרפורמר מושלם. לא כזה שמסתפק בביצועים טכניים קרים ומושלמים, אלא אמן הסוחט מהמיתרים שתחת אצבעותיו טונות של רגש. הוא גורם לגיטרה שלו להתייפח ברגש, לגנוח בכאב, להיאנק בייאוש, לצהול בשמחה. הוא מפיק מהכלי גם צלילים של מעבדות סאונד ניסיוניות, וברגעים הנכונים פותח בנגינה וירטואוזית מסחררת, שלא ברור איך מייצרת אותה יד אדם.    
 
בונמאסה, גבוה ובעל כריזמה ונוכחות בימתית, גם שר לא רע בכלל (למרות ששירה זה הצד הפחות חזק שלו, בהשוואה לגיטרה) ורק לאחר 40 דקות של מוזיקה מלהיבה נטו, הוא מתפנה לתקשר קצת עם הקהל.
 
"ערב טוב ליידיס אנד ג`נטלמן – "תל אביב!", הוא אומר ומספר שלפני כמה חודשים, כאשר הוזמן להופעה בארץ, נאמר לו שיש לו כאן ים של מעריצים. "מי לעזאזל מכיר אותי בתל אביב?! חשבתי", הוא מספר. "אבל הנה אני כאן והזמן שביליתי בעיר הזאת ריגש אותי מאוד. היה כיף גדול". הקהל מגיב בהתלהבות לטקסטים האלה וכמובן גם לקטעים שהוא שר ובעיקר מנגן, כאשר במיוחד ב-Sloe Gin (איך לא) נרשמת שירה מקהלתית אקסטטית גדולה עם האמן. 
 
הקטעים הרוקיסטים שלו נהדרים, אבל גולות הכותרת הם הבלוזים הקסומים והמופלאים. שם, נדמה לי, כוחו האמיתי. בבלוזים הוא מביא את שיא הנשמה ומייצר אווירה מהפנטת, קורעת לב. הוא עושה בלוז לבן ובלוז שחור, ממחיש שלמד משהו מהותי מהמורה הגדול שלו, בי.בי קינג, והמיתרים נשמעים לו ומתפתלים תחת אצבעותיו בהכנעה ובהתמסרות מלאה.
 
שני שיאי ריגוש מיוחדים נרשמו בערב הזה. האחד, כשהאמן אחז בגיטרה אקוסטית, נותר לבד על הבמה וניגן קטע אינסטרומנטלי ארוך מסחרר שהנשמה כמעט נעתקה ממנו (ובסופו השליך את הגיטרה לקהל!). והשני, כשבתור הדרן יצר מחרוזת "לד זפלין" מרשימה. בסוף ההופעה, שנמשכה כמעט שעתיים, השליך האמן מפרטים לקהל והמתופף הטיל לעבר הצופים-מאזינים גם כמה מקלות תיפוף, כסובנירים. הקהל היה מבסוט. גם אני.