שי גבסו –  מלא כוונות טובות
 
אני מחזיק משי גבסו. לטעמי הוא אחד היוצרים המבטיחים והמסקרנים של העשור החולף, לבטח של "כוכב נולד". משהו בדרך העצמאית, האישית והמאוד מקורית שהוא הולך בה משכנע שמדובר בחומר גלם שבטיפול ובליטוש נכונים יכול להתפתח לאמן משמעותי ברוק הישראלי. ודומני ש"קרוואן", יותר משני אלבומיו הראשונים (שגם בהם אפשר היה להצביע על הפוטנציאל), הוא החזר מקדמה ראשון על חשבון ההבטחה.
 
קחו למשל את השם "קרוואן". הוא לא מופיע באלבום. אבל אי אפשר להחמיץ את משמעותו. לא שיירה, אלא יחידת דיור ניידת. וביותר משיר אחד מתייחס גבסו לחיים שניתנים לאריזה ולתזוזה וגם למגורים שניתנים לשינוי ולשורשים שניתנים לניתוק. גבסו לא מנסה להתיפייף או להסתתר מאחורי המלים. הוא חד משמעי בכוונותיו. ו"קרוואן" הוא אלבום חברתי-פוליטי שבו הוא לא פוחד להגיד, לא מהסס לנקוט עמדה, להתייצב לצד המנותקים, וגם להודות - בריש גלי - למועצת יש"ע, לוועד הישוב עלי ולרב קוק.
 
כבר בפתיחה מטיל גבסו ספק בצדקת הדמוקרטיה ומהרהר בקול רם בנטילת החוק לידיים. "הייתי רוצה שיהיה לי נשק" כדי שאוכל לירות בכל מי שאני לא אוהב. אלא שבניגוד לתוכן ולאופי השיר אינו ממריא לזעקה נוקבת כמתבקש, הוא נשאר מרוכך, מתאים יותר לעטיפת הרוק-פולק הדילנית שהשראתה ניכרת בו היטב. ב"איש אחד" הוא בא חשבון (עם לחן סי היימני טיפוסי) עם האדישות הכפולה של העם - גם ברצח ההוא בכיכר, גם בהתנתקות ההיא מרצועת עזה. ב"שמור על האמונה", גם הוא דילני למהדרין, הוא מבקש להיות מצפון חברתי בחסות בלוז מרגש. וכך גם ב"שיר ארץ" החברתי-פוליטי, שבו דילן פוגש את "פרוקול הארום".
 
אפילו ב"ארגזים", אחד מלהיטי הרדיו שקידמו את האלבום, שעוסק בזוגיות, פירוקה ושמירתה, אי אפשר לפספס את ההדים החברתיים, שכאמור חיים ונוכחים לאורך כל 11 שירי התקליט, מלוא 45 הדקות שלו. גם בשירים שהרקע שלהם הוא ספר התפילה או כתובים מהמקורות ("לך לך", "אלי אלי" או "לא על הלחם לבדו") וגם באלו שמוצאם חילוני יותר, כמו התהייה הקיומית על מושגי יסוד, מוסר והבנה שב"מה זה", בו "כל כך יפה" ו"מראה". גבסו בטוח באמונתו ובצדקתה, הופך אותה לקרדום לחפור בעזרתה.
 
"קרוואן" מלא כוונות טובות מצדו של גבסו, אך אינו מושלם. המפיק והמעבד הוותיק עובד אפרת ממקד אותו, מכניס סדר, היגיון ויעילות במוזיקה שלו ושל המראות, הרכב הליווי שלו. ועדיין השירה הנשברת שלו ב"אלי אלי", תפילה למחצה, מלמדת שהוא עדיין מחפש את הדרך לקול מקורי משלו. והוא יכול להתפתח לתואם שלום חנוך או לפחות דני ליטני בתנאי שישכלל וישחיז את הכתיבה שלו וישפר את המוזיקה שלו. עד אז "קרוואן" הוא אלבום מעניין של אמן צעיר שמתבגר למול עינינו בדרך לעתיד גדול.
 
והעברית? אין טענות.
 
שי גבסו והמראות. קרוואן (play records)
 
גלעד שגב- קסם רייכלי
 
אם לגבסו מתאים חיבור של אמונה ומקורות, החיבור של גלעד שגב למסורת ולתפילה מפתיע, אינו פתור ואינו חד-משמעי, כפי שהוא מתבטא ב"אשה מהשמים". השימוש בפיוטים (כמו בפרולוג "אור אל" ובאפילוג "אור עליון") והיציאה מהם, לא בהכרח משתלב באמירה אמנותית מוצקה. זה או שהקולבים קלושים ותלושים או שהדמיון מפותח. אך גם אם התמהיל - של תפילות, מוזיקת עולם ופופ - אינו מאוזן, עדיין האלבום שלישי של שגב, בעל הקול הרך והשירה המרגשת, הוא נעים האזנה ושופע להיטים.
 
בעיקר ניכרים ההפקה המוזיקלית והשותפות בעיבודים של גלעד שמואלי, יד ימינו של עידן רייכל בפרויקטים שלו. על חלקים לא מעטים התקליט זה שורה קסם רייכלי, מוזיקת עולם מתוחכמת ומעודנת, עשירה וססגונית, שהולמת את היצירה המשוכללת של שגב - ואכן הוא יודע לספר סיפור ולכתוב שיר ולטעון אותם בדימויים יפים.
 
"נועדנו" המתורגם, "כל העולם" היפהפה ושיר הנושא (שלנו מזכיר את כנסיית השכל, רק יותר צוהל וצבעוני) הם דוגמאות מצוינות שמרוכזות בחלקו הראשון של האלבום. החלק השני, עם "כמה אפשר" (בהשראת פיוט), "כשאלך" (תרגום של מינימל קומפקט) ו"רוצה להיות לבד" (לחן חווה אלברשטייני), קצת מבלבלים באשר לכוונה.
 
והעברית? ישראלית מדוברת. "מְשיגים" ו"מְזיעים", "הֶפלתי" וכל שאר טעויות הדיבור הנפוצות. אבל דבר אחד מתמיה: ב"כל העולם" יש "חוּפּים" וב"כמה אפשר" שמיד אחריו, זה "חוֹפים". ושגב צריך להחליט איך נכון לשיר (רמז? השני) לא מכובד להשאיר את שתי הגרסאות.
 
גלעד שגב. אשה מהשמיים (high fidelity)

צילומים: יח"צ

דוכין שפל קול
 
הכי מפתיע בעניין החיבור שלו למקורות הוא ארקדי דוכין, שעושה זאת דרך עולם הקבלה. ואת כל שירי "ספטמבר" (9 וקצת,  29:33 דקות בלבד) אפשר להגדיר כשירים ושיעורים - כל אחד מהם הוא ספק סיכום, ספק תובנה מרכזית או שולית, משיעורי קבלה שבהם נכח דוכין במהלך ספטמבר האחרון. לא תמיד השירים הם שירים. לפעמים הם יותר דיבורים. גם הלחנים לא תמיד לחנים, אלא יותר עיטורים מוזיקליים, שיאפשרו את הדיאלוג, השקלא והטריא של ההגות המתבקשת, מעין התפלפלות שדורשת שניים לטנגו, ואכן אי אפשר להצביע על שיר "סולו" אחד של דוכין, כולם הם סוג של דואטים בהם הוא מארח לפחות זמר (או זמרת) אחד.
 
זה דוכין שפל-קול, ממלמל, לוחש, לא זועק, צועק ונוקב. מפויס, גלוי עיניים, חוקר במופלא ונשאר בחיים. רובם ככולם שירי עידוד, הדרכה והמלצה, בבחינת כזה ראה ואמץ. התובנות צפויות ודי פשטניות ולא כולן נחרטות ויותר מדי שירים נשמעים אותו שיר בוריאציות שונות.
 
בולטים בהם ארבעה: "תלוי בי" עם דני ליטני (עם שורת המחץ: "אבל הלכלוך האמתי הוא עמוק בפנים") שצובע אותו בריתם אנד בלוז חריף ואופייני; "קנאה" ("לא סתם קנאה זה דחף להשמיד") עם ז`ק דוייב בניחוח של שנסון; "מטרה" ("מטרת הקשר שבינינו היא לגלות את הבורא") עם לימור עמר, שכמו נלקח מ"רדיו בלה בלה" של החברים של נטשה (אגב, קודמו, "קצה" נשמע דווקא מתאים ל"אחלהזאורים", אלבום הילדים של  דוכין ושטרית); וכמובן "שער הדמעות", פיוט נשגב, שבשבילו - בעיקר בזכות הביצוע מלא הנשמה והעוצמה של שולי רנד, שסוחף גם את דוכין לתהומות רגש שלא שמענו ממנו זמן רב - רכישת האלבום כדאית.
 
יש לי בעיה עם הקלטות האולפן האחרונות של דוכין. הן נשמעות לי יוצאות ידי חובה, לא מושקעות ואפילו שורה עליהן עננה של מריחה (תמהיל של מהירות היצירה, חיפזון ההקלטה, קוצר היריעה, דלות ההלחנה, חיפוף בשירה וכיו"ב), כאילו הקול והשם יעשו את הכל, וחבל לי. כי דווקא ההישגים הבודדים של "ספטמבר" מעידים שאפשר אחרת ויותר, ושאם קצת מאמץ, רצון ומוסר עבודה אפשר היה להוציא משהו יותר שלם ומכובד ומרשים. ואת סיכויי ההתחברות אל ההתבוננות, ההגות, המצפון והאגו לא שקלנו.
 
והעברית? למרות מאמץ להגיה ולנקד כהלכה את מלות השירים, עדיין יש בהן טעויות כמו "נִכבָּה" ב"אהבה" שלהבנתי צריך להיות בלשון הווה, כמתבקש מהצירוף "נכבה או מתלקח", או שיבושי עברית של "אחראים על בעיה" ו"יתרון האור מהחושך" ב"הפוכים". ועם זאת, כצפוי, דוכין וחבריו (אך לא ליטני ורנד) לא חיים בשלום עם הוראות הניקוד.
 
ארקדי דוכין. ספטמבר (התו השמיני)
 
יגאל בשן -  נוסטלגיה כבדה
 
"פגישה לאין קץ" של יגאל בשן הוא אלבום קל מדי. לא שאני מטיל ספק בכוונה, בהשקעה ובהפקה, אבל ההיגיון שבבסיסו הוא עצלני כזה, לא מצריך מאמץ, לא מזיע. אפשר מאוד שזה הקול והשירה של בשן, מעין אנדי וויליאמס ישראלי, עם פאסון וארומה נון שלנטיים, שמיתרגמים לעצלנות ולקלות הבעה. בשן לא עושה מאמץ מיוחד לשנות את הרושם. באלבום זה הוא איגד 11 אבני רומנטיקה ישראלית ושר אותן ברכות המלטפת שקולו מציע.
 
אז מצד השירים יש לנו כאן מטען כבד: "הימים הארוכים העצובים", "בית הערבה", "כחולה כחלום", "השעות הקטנות של הלילה", "פרח הלילך", "תלבשי לבן", "דבר אלי בפרחים", "זמר אהבה לים", "עין גדי", "שיר סיום" ושיר הנושא (40:53 דקות); מצד הכותבים יש כאן קלאסיקנים ועמודי תווך בפזמון הישראלי כמו אלתרמן, אליעז, גמזו, אסף, פרץ, חפר וקינן ושמר, וארגוב, אהרוני, זראי, זלצר, קראוס, הירש וגם איינשטיין וחנוך; מצד השפה חבל על הזמן כפי שאומרים אלה שכבר מתקשים להבין את השפה התקנית; ומצד השירה, של בשן, אין אפס - הוא מתאים ככפפה לפיסות הנוסטלגיה.
 
חידוש מה נמצא בגזרת הנגנים והעיבודים, כשאת המצע מספק גרעין מרובע שכולל את אביב בונן בתופים ובקאחון (זה שמתזז את "השעות הקטנות של הלילה"), צור בן זאב בבס, אלעד אדר בפסנתר ("פרח הלילך" למשל) ובקלידים ובעיקר דורון מזרחי בגיטרות ובעיבודים. לא משהו בוהק ומסמא עיניים, אלא עבודה צנועה ויעילה, שיש בה הרבה בקיאות, ידע וטעם טוב של נגיעות ותיבול הולמים: של ג`אז ("דבר אלי בפרחים" כדואט עם שירלי צפרי המקסימה) וסווינג, קלאסי וקאמרי וגם אשכבה, כשצריך ("בית הערבה").
 
ולמרות זאת התוצאה כבדה משהו. תוספת עקצוץ ותמרוץ, אפילו במשחקי הקול של בשן (כמו ב"פרח הלילך" או ב"שיר סיום"), היו הופכים את האלבום להרבה יותר מעניין. 
  
יגאל בשן. פגישה לאין קץ (הד ארצי) 

צילומים: יח"צ

ירוסלב יעקובוביץ` - שיתוף בין דורי
 
בעברית של ירוסלב יעקובוביץ` אין טעויות. ככה זה כשהסקסופון הנהדר שלו מדבר במקומו ומנגן את שלום חנוך. במשך שנים, למעשה בכל שנות השמונים, ירוסלב ושלום היו ישות מוזיקלית אחת, כמעט בלתי ניתנת להפרדה. עכשיו הנגן עושה סוויץ` ומתייצב בעמדת הסולן, ב-14 יצירות חנוכיות, שרובן ככולן מתקופתם המשותפת, בודדות קדמו לה (אך זכו לביצועים משותפים כהוגן) ורק אחת, "אהבת נעוריי", מאוחרת יותר.
 
האלבום (68 דקות אורכו) עומד בסימן שיתוף פעולה בין-דורי במשפחת יעקובוביץ`, ואם להיות ציורי אפשר לתת לו כותרת משנה של האב, הבן ורוח הקודש - ירוסלב האב, בנו דניאל, המעבד והמפיק המוזיקלי, ורוח הקודש המוזה היצירתית של שלום. בכל הכבוד. אמנם האב מושך לג`אז ולנשמה, אבל הבן יודע לאזן ולמצב אותו. והאלבום מתחיל בטון מהורהר משהו, של זווית אישית, ולקראת סופו הוא מתגעש, ממש כפי שצבע האותיות המודפסות בגבו הופך מצהוב לאדום.
 
ירוסלב אינו פרשן של שלום חנוך. הוא חלק מהבשר. הוא מציע את הנשמה של המנגינות, חושף ומייפה את הלחנים  הנהדרים, ודניאל מקלף מהם - בהתחלה לפחות - את הקצב, מציע נקודות מבט אחרות. רגישות, עדנה ורוך ב"ככה וככה", זעקה נוקבת ב"ניגע אל החלום", יופי בלתי מוכר ב"על שפת הנחל הזורם". מ"בלי לומר מלה" נטענת ההפקה בגוני רוק דעתניים, "על פני האדמה" נשמע כגרסת גאנז אנד רוזס, "בגלגול הזה" זוכה לבלוז אנד Fאנק, סערה משתלטת על "מחכים למשיח" והגרסה הנועלת של "הדרכים הידועות" (בניגוד לראשונה, שפותחת) כבר מזכירה את מטאליקה. ורק "אהבת נעוריי" שנטוע באמצע, בנקודת החיבור, מקבל סלסול ספרדי וגם מעבר וצעד תימני מפתיע.
 
כמעט ולא עושים בארץ תקליטים אינסטרומנטליים. באדיבות יעקובוביץ` אנחנו מקבלים מושג איך זה יכול וצריך להישמע.
 
ירוסלב יעקובוביץ`. מנגן שלום חנוך (התו השמיני)