צפייה עוצרת נשימה

לא הצלחתי למצוא שום פרט על מחבר תסכית הרדיו האנגלי ריצ`רד מונקס שהבמאית איה קפלן תרגמה את התסכית שלו “היעלמות” ועיבדה וביימה אותו כהצגת תיאטרון משוכללת מאוד.

למעשה ההצגה המיוחדת שביימה עם תלמידי שנה ג` בסטודיו מאתגרת את הסיפור האנושי המיוחד של מונקס, ומעמידה אותו כאמצעי לביטוי רעיונותיה הבימתיים.
 
לכאורה זה היפוכו של "הסדר הטוב" שעל פיו הרעיון הבימתי אמור לשרת את המחזה הכתוב ובמקרים מסוימים לתת לו ביטוי חזותי. אבל במבחן התוצאה הגישה של קפלן הדיאלוג, קטעי המונולוגים, ואפילו חוטי העלילה משרתים את התפיסה הבימתית, את צורת המשחק  ואת דרך העיצוב המיוחדת שלהם. והשרות הזה מבריק ומקורי.
 
עלילת ההצגה היא סיפור פרשייה מוזרה, שלתחושתי מבוססת על מקרה אמיתי באנגליה. תינוק נעלם בפארק ציבורי, כאשר אמו השליכה משהו לאשפה, והפנתה את גבה אליו.  החיפושים אחריו מעלים חרס, אך ההורים, ובעיקר האם עדיין מחכים שהוא יימצא. 17 שנים אחר כך כאשר המשטרה מוצאת נער מוכה וחבול שראשו נפגע היא מוצאת אצלו רק שרשרת עם ראשי התיבות של שם התינוק שנעלם. תיק ההיעלמות חוזר לתחייה. אמו של התינוק שנחטף נקראת לפגוש את הנער שנמצא.
 
מכאן ואילך אינני רשאי לתאר את מהלכי ההתפתחות, ורק אציין את העובדה המעניינת שגם הפענוח הבימתי של קפלן מתקדם כמו זו של זיכרונות העבר ושל זהות הנער. במלים פשוטות: הסיגנון הבימתי המורכב, השופע כנחל סוער, נרגע ומצטמצם ככל שהסיפור זורם אל סופו, ובסיום קפלן מגישה תמונה דרמטית "עירומה".
 
עד אז ההצגה משתמשת בתנועה מרתקת שעיצב עמית זמיר, המניעה את גלגלי המשחק וחושפת אותו לפרטיו בתוך התפאורה המיוחדת מאוד של אבי שכוי, הבנויה ממדפים תלויים על קירות הבמה שעליהם כלים מלאים מים – שהמשחק עמם הופך מרכזי ומהותי – ולרגליהם  מונחים אבזרים שונים שייכנסו לשימוש וייעלמו. שימוש טוב נעשה גם בתלבושות שעיצבה דלית ענבר והשחקנים לובשים ומחליפים בהתאם לנסיבות עלילת-ההצגה, שבה הם נפשות מספרות-מציגות.
 
המוזיקה של אודי ברנר משתתפת במשחק המשמעויות ברקע ואילו פנסי התאורה המיוחדת של קרן גרנק משתתפים בהצגה כלהקת-שחקנים שמכוונת את מיקומם, את דרכם ואת תנועתם של השחקנים האנושיים בתוך המרקם הבימתי-עלילתי.
 
קפלן גיבשה את משחקם של תלמידי שנה ג` כיחידה הומוגנית, שבה היחיד והכלל גם יחד משמשים חוטי עלילה, שלכל אחד מהם יש תפקיד בשמירת המרקם הבימתי-סיפורי המתרחש בחלל הבמה, ובעלילה הדרמטית הנבנית באמצעותו.
 
רעות אקרמן מרגשת מאוד בתפקיד האם כשלצידה שני בן-סימון המצמררת לרגעים כבת דמותה בעבר. חלוקת דמות האם לשניים יוצרת מרקם דרמטי ייחודי לדמות הזאת, ובמידה רבה מייצג את ההפרדה ואת החיבור של העיבוד הרמטי כולו.
 
ארז רגב מבטא היטב את המצוקה הנמשכת של האב, ואיתי פולישוק חי מאוד את הדילמות המקצועיות והאישיות של איש החוק המנהל את החקירות, זו שהייתה בעבר וזו שנעורה לחיים.
 
את ההצגה "גונב" במשחק מרתק דניאל מרקוביץ, כצעיר שהמשטרה מוצאת חבול, ויחד עם ההורים, ובעיקר עם האם, עובר מסע רגשי של שחזור העבר מתוך ערפל האמנזיה. מרקוביץ, ברגעים רבים ללא מילים, מעצב נפלא את השינוי הפיזי מנער מפתה נשים בבר לשבר כלי בכסא גלגלים בבית החולים. והוא קורע לב כשהוא סוף סוף מצליח לבטא את עצמו במלים.
 
נועה אילתי מצוינת כאוולין, החברה שלנוכחותה ברגעי מפתח יש משמעות דרמטית. גל סנד ומיטל אבני, מעצבים מצוין, כל אחד, ארבעה תפקידים השזורים במארג העלילתי, ועמם כהשלמת אפקטים חזותיים וקוליים נעה גם שי-לי הרש (שבהצגות אחרות מגלמת את דמות האם בעבר) ורוני סמואל (שבהצגות אחרות מגלם את האב).
 
"היעלמות" היא הצגה בלשית כפולה, הן בדרך הצגתה והן במהות עלילתה, והצפייה בה עוצרת נשימה, וכשיורד עליה האור יש דממה מוחלטת לרגע ארוך, לפני שהתשואות מפירות אותה.