המוזות לא שותקות
   
אלבום האולפן החמישי של "מיוז", The Resistance, משלח אותה לטריטוריות חקר מוזיקליות מגוונות. יש בו להיטי אלקטרו-פופ סוחפים עם נגיעות רוק ומטאל, כמו Uprising ו-Resistanc,  וגם סימפוניה פוסט-קלאסית בשלושה חלקים, Exogenesis, שבה מביא מתיו בלאמי, זמר בעל קול עמוק ומנעד רחב, את כישוריו גם כמלחין, פסנתרן, מתזמר ומנצח.
 
 ב-Undisclosed Desires מנהלת הלהקה התכתבות עם סאונד אייטיזי ניו-ווייבי, בשיר שיכול היה להיכלל ברפרטואר של "דפש מוד" וב-United States Of Eurasia, מהרצועות המבריקות באלבום, מתחברת "מיוז" באופן חשוד, כפי שכבר ציינו רבים, להרמוניות ולתבניות המוזיקליות של "קווין" (בייחוד "רפסודיה בוהמית"), מוטיב שיופיע גם בהמשך. אלא שבלאמי מעניק לשיר בקטעים האינסטרומנטליים מעטפת קלידים מזרחית-אוריינטלית.
 
בלאמי (סולן, גיטרות, קלידים, פסנתר, סינתיסייזרים ותכנותים) וחבריו (כריסטופר וולסטנהולם – בס סינתיסייזרים, קולות, ודומיניק הווארד – תופים, כלי הקשה, סינתיסייזרים, תכנותים) לא פוחדים ליצור קיטש פומפוזי, כמו זה שב-"Guiding Light". גם בו תאתרו הד לגיטרה של בריאן מיי מ"קווין" (לי הדמיון לא מפריע, כי בלאמי יודע להבליט את המוזיקה והסאונד האותנטיים שלו).
 
Unnatural Selection` ו-MK Ultra (המזכיר פרלוד של שופן) משלבים בלדות רוק כוחניות כובשות ולהיטי קצב סוחפים. ו-"I Belong To You" (על פי אריה של סן-סאנס, בה שר בלאמי  בצרפתית ומפתיע בסולו קלרנית) מביא נופך תיאטרלי עליז ליצירה, שהופך עד מהרה למעין מיוזיקל או אופרה.
 
אחר כך באה הסימפוניה בשלושה חלקים, שמעוררת שלל אסוציאציות ליצירות שונות מ"סיפור הפרברים" ועד לקונצ`רטו לפסנתר של גריג, ואלס של יוהן שטראוס ועוד.
 
האלבום, ממתק מוזיקלי מענג ועתיר פרוטאינים, מכיל לא מעט קטעים ארוכים, בני יותר מחמש ושש דקות, שמאפשרים למצות את הריגוש. היומרה שבאימוץ השפעות מכול הבא ליד הופכת את האלבום ליצירה קיטשית מפוארת. "מיוז" ממחישה שביכולתה לעשות הכול וכשהמוזות לא שותקות – התוצאות גדולות מהחיים.
  
MUSE - The Resistance ("וורנר מיוזיק")
 
מדונה: מכל הבא לאוסף  
 
 
אלבום האוסף החדש של מדונה, "Celebration", הוא בהחלט חגיגה עבור מעריציה המושבעים, אבל לא רק. האוסף משתרע על פני שני דיסקים גדושים (18 קטעים בכל אחד), שאם ייפלו לידי חוצן מכוכב אחר, בתום ההאזנה הוא יבין בדיוק מיהי מדונה, מהו פרופילה האמנותי, ומהו טווח המוזיקה שלה מראשית הקריירה ועד היום.
 
אך ראשית מתברר שמדונה עדיין אובססיבית למרילין מונרו. תמונתה על עטיפת האלבום, ובמיני-פוסטר המצורף, היא חיקוי מובהק לאחת התמונות הידועות של מונרו. כך גם עמוד האמצע של חוברת המילים, הבנוי בצורת הקולאג` של תמונת מונרו שאותה שכפל אנדי וורהול לתמונות רבות בעיבוד מיוחד ובצבעים שונים, מהאימאג`ים הנודעים שלו ואחד מסמלי תרבות הפופ.
 
האלבום נפתח עם Hung Up מ-Confessions on a Dance Floor, אלבומה העשירי מ-2005, נמשך עם Music מאלבומה השמיני, בשם זה, שיצא ב-2000. לאחר מכן היא חוזרת עשור אחורה,   ל-Vouge מ-I`m Breatless, שהכיל קטעים מתוך ובהשראת פסקול הסרט "דיק טרייסי", בכיכוב האמנית.
 
 אחר כך מגיע Minutes 4 הפופולרי, עם ג`סטין טימברלייק וטימבאלנד, המופיע באלבומה  ה-11 שלה, Hard Candy, מ-2008. לא מדובר ברצף הגיוני-סדרתי בקריירה, אבל מדונה הרכיבה ביד אמן את סדר השירים ויש המשכיות באסוציאציות המוזיקליות, בסאונד, בגרוב ובבניית המתח הפנימי באוסף.
 
היא לא מוותרת על פנינים מראשית הקריירה כ-Like a Virgin מהאלבום השני בשם זה מ-1984, וInto the Groove, מאותו אלבום, שנכלל בסרטה הראשון "סוזאן סוזאן", שביימה סוזן סיידלמן. מאלבום הבכורה, Maddona, מ-1983 שובצו בדיסק האחד Holiday ו-Everybody, ובשני Lucky Star ו-Burning Up. עוד בראשון Ray of Light, Secret, Erotica  ו-Justify My Love, ובשני La Isla Bonita, Papa don`t Preach, Who`s That Girl, Frozen, Beautifull Stranger, Die Another Day ו-Celebration לסיום.        
    
Madonna  -Celebration ("וורנר מיוזיק")  
  
  

אינדי עדכני
  
פסקול "דמדומים 2: ירח חדש" מכיל אוסף פנטסטי בן 15 קטעים, בביצוע הרכבי אינדי ורוק אלטרנטיבי אמריקניים ובריטיים עדכניים. בגדול זהו אלבום רגוע בעל אווירה צ`יל-אאוטית פסיכדלית רכה, אפלולית ומרחפת.
 
להקת Death Cab for Cutie מוושינגטון פותחת עם Meet Me On The Equinox, קטע ווקאלי הרמוני, עם גיטרות דומיננטיות. ההרכב מסאות’המפטון Band of Skulls ממשיך עם Friends, אף הוא בעל שירה הרמונית-מלודית וגיטרות. טום יורק (בלי "רדיוהד") מביא שיר מלנכולי-אפלולי, Hearing Damage, עם אפקטים אלקטרוניים לופיים-רפטטיביים ממכרים.
 
ליקה לי, זמרת שבדית, מהקולות האותנטיים שיצאו לאחרונה מסקנדינביה, מביאה את Possibility, בלדה רכה ומזוככת, עם מוטיב חוזר כובש. A White Demon Love Song, של להקת ה"קילרס" המשובחת מלאס וגאס הוא מהקטעים הטובים באלבום לטעמי. אניה מארינה, אקס שדרנית-דיג`יית בתחנת רדיו בסן דייגו שעשתה הסבה למוזיקה, מביאה בקולה החושני-לחשני-צרוד את Sattelite Heart. "מיוז" כאן עם I Belong to You, מאלבומם The Resistance.
 
שיתוף פעולה בין המוזיקאי בון אייבר והזמרת סיינט וינסנט הניב דואט רגוע Rosyln. Black Rebel Motorcycle Club, להקת רוק אלטרנטיבי מסן פרנסיסקו, מבצעת קטע נפלא, Done All Wrong.
 
 Hurricane Bells, הוא סטיב שילץ, גיטריסט וסולן להקת "לונגווייב", הוציא השנה אלבום סולו ומביא לאוסף את Monsters,  מהקטעים היותר קצביים-אנרגטיים. Sea Wolf, הרכב אינדי מלוס-אנג`לס, בעצם היוצר אלכס בראון צ`רץ` ונגנים מתחלפים, מביא קטע בגוון פולק, The Violet Hour.
 
OK GO, רביעייה משיקאגו, מבצעת קטע רוק אלטרנטיבי מרתק, Shooting the Moon. Grizzly Bear, להקת אינדי מברוקלין, התחזקה בוויקטוריה לגראן (אחיינית המוזיקאי הצרפתי מישל לגראן) מהצמד "ביץ` האוס", לביצוע Slow Life, קטע כובש, בעל אופי חלומי-חללי. להקת הרוק-אינדי מברמינגהם  Editors  מבצעת את No Sound but the Wind, ואלכסנדר דספלט, מלחין הסרטים שחתום על המוזיקה של הסרט, חותם בפסנתר עם נעימת הנושא המעודנת, "ירח חדש".
 
פסקול "דמדומים 2: ירח חדש", אמנים שונים ("וורנר מיוזיק")
 
אתגר לתוף השמע
 
Embryonic  הוא שמו של אלבום מספר 12 של הרכב הרוק-אינדי-אלטרנטיב האמריקני מאוקלהומה, The Flaming Lips , הקיים כבר 26 שנים.
 
למרות הוותק והניסיון ארוך הטווח, שעלול היה אולי לייצר שחיקה, לא מופגנים ב-Embryonic, האלבום החדש, איזו לאות, או עייפות חומר, או השתעבדות לשטאנצים קיימים מקובעים. להפך. "פליימינג ליפס" משדרים באלבום החדש דווקא רוח נעורים, התחדשות והתרעננות.
 
 וויין קוין וחבריו ניפקו פעם נוספת יצירת קונספט מוזרה, וכמו תמיד כמעט, מרגשת ומצמררת כל חובב מוזיקה שמאתגרת את תוף השמע. כיאה לחוקרי מוזיקה תמהים וסקרנים, חברי הלהקה סוחפים אותנו לריחוף משוחרר ומאוורר במחוזות  פסיכדליים. אין ז`אנרים, גם לא תבניות מוזיקליות מוגדרות, שלתוכן ניתן לתחום את 18 הקטעים שבאלבום.
 
כמעט כרגיל, יש כאן סוג של מעבדה מוזיקלית אוונגארדית ניסיונית מרתקת, כשהחומר שמזרימים החברים לתוך המבחנות הוא לא פחות מאשר שיקוי קסמים. צלילים ביזאריים, משפטי ווקאל ואינסטרומנטל רפטטיביים ממכרים.
 
ממש בימים אלה השיקה החבורה את אחד הפרויקטים המסקרנים ביותר שלה – אלבום כיסוי מלא ל"הצד האפל של הירח" הקלאסי של "פינק פלויד" – אבל אליו כבר נתייחס בנפרד. ואם כבר "פינק פלויד", אין ספק שלהקת הסיקסטיז הבריטית הפנטסטית הזו היא אחד ממקורות ההשראה של "פליימינג ליפס", וזה ניכר גם באלבום הזה, כמו באלבומיהם הקודמים, באסוציאציות הסאונד בכמה מהרצועות.
 
 באלבום מרתק מהסוג הזה, לא נותר לי אלא לציין את הקטעים היותר מרשימים בו לטעמי, מתוך המכלול הפנטסטי.  Convinced of the Hex הוא קטע פותח נהדר לאלבום. גם הקטע השני, The Sparrow Looks Up at the Machine, מפלח את הנשמה. Gemini Syringes הוא קטע אמביינט-צ`יל אאוט אינסטרומנטלי מלודי מקסים, עם קריינות רקע מתכתית, שבונה אווירה רובוטית. Powerless הוא קטע שאני יכול לשמוע שוב ושוב ולהיגנב על הסולו-גיטרה וליין הקלידים הטריפיים-מהפנטים שבו.
 
הקטע האחרון, Watching the Planets, הוא אחד ההמנונים הממכרים שיש, ונשמע כמו קטע הלקוח מפסקול סרט של קוונטין טרנטינו.    
 
The Flaming Lips –Embryonic ("וורנר מיוזיק") 

   
רגע לפני הגראנג`  
    
 זה סוג של ריגוש מחסיר פעימה לחזור ל"בליץ`" (1988), אלבום הבכורה של להקת "נירוונה", קצת לפני בום הפריצה הגדול שלה - כשני עשורים לאחר גיחתו לשוק המוזיקה של הגל הסיאטלי, שכעבור כמה שנים (מעט מדי) דעך.

אין ספק ש"נירוונה" ו"פרל ג`אם" היו החוליות היותר בולטות באופנת הגראנג`. האזנה חוזרת לאלבום הזה ממחישה עד כמה להקתו של קורט קוביין המנוח (אז עוד בראשית הדרך, לאחר שהוחתמה ב"סאב פופ", ועדיין ללא דייב גרוהל) עשתה את זה פשוט ולעניין. גיטרות מלוכלכות-מחוספסות-צורמות עם הרבה דיסטורשנים, תופים ושירה גרונית ניחרת. זה היה כל הסיפור של הגראנג` הסיאטלי (שבא עם חולצות פלנל משובצות).

יחד עם זאת, היה משהו מסעיר בסגנון ובגישה הישירים והבלתי מתפשרים, בלחנים היצירתיים, שלמרות הרעש שמרו על אלמנט מלודי בסיסי, ובכך שרוק ההארד-קור הטוב והקשיח חזר סוף סוף בגדול לזירה בראשית שנות ה-90, ואפשר היה להזריק אותו לוורידים. School, Love Buzz , Paper Cuts ורבים אחרים כאן, אלה שירי רוק שהגדירו מחדש את התחום.

הלהיט הגדול של האלבום הזה הוא כמובן About A Girl, שממרחק הזמן מזדקר כשיר קלאסי, שנכנס בצדק לפנתיאון המוזיקה ולהיכל התהילה. האלבום Bleach פעל על תקן הצהרת כוונות, כדי להכשיר את הרקע ואת הלבבות לגל ההולך ומתרגש, שבעצם גם סייע בהגדרת קהל הקולג`ים הצעיר באמריקה, טעמו והעדפותיו.

אני לא יודע אם זו חוכמה שבדיעבד, אבל כבר באלבום הבכורה שומעים בקולו של קוביין משהו נואש, אובדני,

מחפש מוצא. פרט להוצאה מחודשת , נקייה ומלוטשת של האלבום (בן 13 שירים) , מכיל הדיסק הקלטת הופעה חיה מלאה של  הלהקה ב-9.2.90, שמעולם לא יצאה קודם לכן באלבום. בהופעה מתחדד הסאונד של השלישייה, הגיטרות קשיחות יותר, הדיסטורשנים שורקים ומגיעים לתדרים גבוהים, והקול של קוביין מתחתית הגרון - קורע. ולחשוב על כך שארבע שנים לאחר מכן, דווקא אחרי האלבום Nevermind והלהיט Smell Like Teen Spirit, שהפכו את "נירוונה" לגדולה, הוא תקע לעצמו כדור בראש.
          
"נירוונה" –Bleach ("וורנר מיוזיק")