עולמו החצוי של המרצה לאנתרופולוגיה

ההתחלה לא בישרה טובות. בן זוגי  ואני ועוד כחמישה זוגות התרוצצנו ממקום למקום בעקבות הסדרנית המיוזעת בתיאטרון חולון שניסתה לשווא לפתור בעיה של כרטיסים כפולים לאותם מושבים באולם. בעוד האורות כבים, ההודעה לכבות את הסלולריים מוקראת והשחקנים מתחילים לעלות לבמה, נותרנו יחד לעמוד דקות ארוכות. בסופו של דבר, כל אחד פוזר לשבת בכסא בודד ברחבי האולם, תוך הבטחה מצוות ההפקה לפיצוי הולם לכשידלקו האורות.
 
אחרי שהתיישבתי, ניסיתי לעשות מאמצים רבים כדי לנתק את חוויית ההצגה מזו אשר קדמה לה. למזלי הטוב, מני פאר וחני נחמיאס יחד עם יעל דואני הגישו את הטקסטים השנונים בצורה קולחת ומשעשעת, ובשלב מסוים הצליחו אפילו לסחוף אותי לתוך עולמו החצוי של המרצה הבכיר גדעון מנור.
 
המחזה, שעלה לראשונה בברודווי בסוף שנות החמישים זכה גם לגרסה קולנועית עם  ג`יימס מייסון וג`סיקה לאנג בשנות השישים. את הגרסה העברית עיבד וביים יואל זילברג.
 
תמצית העלילה: צעירה (יעל דואני) מגיעה מצרפת אחרי שנים של פנטזיות מיניות, כדי לפתות את  אחד החברים של אביה, פרופסור לאנתרופולוגיה בשם גדעון מנור (מני פאר),  שנשוי עד אז באושר ובשלווה לאשתו האנתרופולוגית אף היא (חני נחמיאס). חיזוריה העקשניים ויכולות הפיתוי של הצעירה מפילים את חומות ההגנה וההיגיון של הפרופסור המדופלם והופכים אותו לבחור מרייר שמפנטז על אושר חלומי עם בחורה שגילה פחות ממחצית מגילו. אשתו לא נותרת חייבת וכדי להשיב לעצמה את הכבוד והביטחון העצמי עושה קולות של היענות למחזר ותיק ועקשן (קובי שטמברג), מה שמחזיר את בעלה לקרקע המציאות ובתום שעה ועשרים משיב את הסדר והאהבה אל ביתם של המנורים.
 
האינטראקציה בין מני פאר לחני נחמיאס מצוינת. הם מחליפים דברים בקצב מסחרר, לא נותנים לעצמם לצאת מהדמות ולהיסחף אחרי צחוקי הקהל וממשיכים לייצג בנאמנה זה את דעותיו ואת סטריאוטיפיו של זה. הצלע הפחות טובה בעיני היא יעל דואני שבשלב מסויים המבטא הצרפתי המעושה שלה מגדיש את הסאה, ומעיק על האוזן.
 
קטעי הקישור בין הסצינות ב"מי מפחד מנישואין" הם מונולוגים של פאר ונחמיאס – כל אחד לחוד – המנסים להבליט את ההבדלים והפערים בין המינים. ההבדלים האלו באים לידי ביטוי בכך שנחמיאס יודעת שאסור לה להפקיר את השטח לבעלה ולצעירה שחדרה לחייהם, לבין פאר שפונה לעזרה ממקורות גבוהים כדי לעמוד בפרץ הרומנטיקה והפיתוי שנקרה אל סף דלתו. המונולוגים האלו מוסיפים רובד של שנינות, חדות והרבה מאוד צחוק להצגה ומקדמים את העלילה לשלבים הבאים.
 
אופן ההתנהגות של נחמיאס כלפי חיזוריו של שטמברג שונה בתכלית השינוי ביחס לתגובת בעלה לחיזורים. בעוד היא עושה רציונליזציה, מנתחת, מבררת בינה לבינה מה מוטל על הכף ומה יהיה הרווח לעומת ההפסד, בעלה (כמה מפתיע) פשוט חוזר אחורה בזמן ונהנה מכל חיזור וחצי חיזור שנותנים לו להרגיש שעדיין לא נס ליחו.  בקטעים האלו מורגש גם ההבדל בין הגברים לנשים כמחזרים. בעצם – אין כזה. שני המינים רוצים להשיג את המטרה שלהם, ומוכנים לנקוט בכל טקטיקה, מהלך או הידוס כדי להשיג את מבוקשם.
 
בעוד שבמציאות רבים הסיפורים על הגבר שמנסה לחדש את ימיו כקדם שהולך שבי אחרי שובל הנעורים שנפל בחלקו, פרופסור מנור מציג זווית שונה. אחרי שהוא מבין שאשתו נפגעה עד עמקי נשמתה מהתנהגותו ואחרי שהוא חוטף סטירת לחי מצלצלת מאחת מחברותיה, הוא מורה לבחורה  הצעירה לעזוב וחוזר אל בחירת ליבו משכבר. האם זה סוף מציאותי או דמיוני? תחליטו בעצמכם.

"מי מפחד מנישואין?",  25 בדצמבר 2009, תיאטרון חולון.