כשנדרשים לסיכום קולנועי של העשור החולף, התופעה המזדקרת ביותר לעין היא הירידה הדרמטית באיכותו של הקולנוע האמריקני (והייתה לכך השפעה גם על הקולנוע העולמי בכלל), והתחלת מגמה בולטת של התבססותו כמעט באופן גורף ובלבדי על הפן המסחרי.
בעשור האחרון פחתו עד מאוד הסרטים האמריקניים המשמעותיים והאיכותיים שניסו להעביר סיפורים טובים ולהישען על אג`נדות חשובות, מבלי שיילקחו בחשבון סיכוייהם המסחריים. הדברים באו לידי ביטוי בהיצמדות לנוסחאות שבדרך כלל נושאות תשואה קופתית, כמו ז`אנר הקומדיה הרומנטית, המשכונים לסרטי פעולה, בעיקר אלה המבוססים על קומיקסים אודות גיבורי על, סרטי אנימציה (מייד אין דיסני, דרימוורקס ועוד), עיבודים קולנועיים לסדרות טלוויזיה עתיקות יומין וכו`. שיקול הטומן בחובו אלמנט סיכון (אפילו מינימלי) והימור על סרט שאינו בעל מקדם רווחי מובטח מראש - כמעט לא נכנס כבר לתמונת מערך הפעולה של האולפנים.
אין ספק שבמידה כזו או אחרת הדבר נובע מהירידה הגדולה של מספרי הצופים שהגיעו בשנים האחרונות לבתי הקולנוע. זאת בין היתר עקב ההתפתחות הטכנולוגית האדירה בעשור זה, שבאה לידי ביטוי בפיתוח מערכות צפייה ביתיות משופרות לעין ערוך ממה שהכרנו קודם לכן, מה שגרם לציבורים לא מעטים "להתעצל" לצאת לקולנוע ולהסתפק בצפייה בסלון ב-HD.
לכך צריך להוסיף כמובן את הפיכת המחשב לכלי אפקטיבי מרכזי בכל תחומי החיים כמעט, מה שיצר גם שימושים מזיקים שפגעו אנושות בקולנוע, כמו פיתוח טכניקות פיראטיות להורדת סרטים לצפייה ישירה באינטרנט או לצריבה והעלאה על דיסקים.
תופעת הלוואי, כאמור, הייתה הצורך של האולפנים - שמשקיעים בכל סרט עשרות עד מאות מיליוני דולרים - לנסות להבטיח את השקעתם הכבדה. הוליווד לא נחה על שמריה במישור הטכני, וכקונטרה לתעשייה הפיראטית המשגשגת ניסתה לפתח טכנולוגיות צפייה באיכות כזו שלא ניתנת לשחזור בבית. כך הלכו ורבו בשנים האחרונות הסרטים שצולמו בטכניקת התלת-ממד, כשהשיא היה "אווטאר", שיוצרו ג`יימס קמרון נרתם כולו לפיתוח תוכנות תלת-ממד חדשניות, בעלות אפקט שלא נראה עד כה, עוד בטרם החל לצלם את סרט הפנטזיה שלו, בתקציב חסר תקדים (300 מיליון דולר, לפחות).
גם הקולנוע האמריקני העצמאי, אף שעדיין סטה מנוסחאות האולפנים הגדולים, נסוג במגמותיו, נעשה נועז פחות בהווייתו וניסה לפזול לקופה, בדרכו שלו.
תופעה "מדאיגה" נוספת בקולנוע האמריקני הייתה הישענות הולכת וגוברת על סרטים המבוססים על רומנים, או יצירת רימייקים, או עשיית גרסאות כיסוי לסרטים אירופיים. כלומר, נרשמה דלות חומר גוברת והולכת בכל הקשור ליצירה תסריטאית מקורית. אפשר לציין רק צוק איתן אחד של יצירה מרשימה בקולנוע האמריקני שדבר לא יכופף אותה: קלינט איסטווד.
את קרנו של הקולנוע האיכותי ניסו לשמר/ להציל יוצרים מהעולם הרחב. כך הוטל זרקור על הקולנוע של אסיה ודרום-מזרח אסיה (איראן, סין, דרום קוריאה, טאיוואן, יפן), הקולנוע הרוסי והאירופי בכלל, הקולנוע הטורקי ואפילו הקולנוע הישראלי.
סרטי מדינות אלה תקפו בגלים את הפסטיבלים החשובים, וסומנו כתעשיות בעלות "כוחות עולים" ופוטנציאל להוביל מגמות איכות בקולנוע. עם זאת, אפילו מדינות בעלות היסטוריה קולנועית מפוארת, כמו איטליה, צרפת וגרמניה, לא הולידו ממשיכי דרך ראויים, והעשור האירופי האיכותי נשען על יוצרים כמיכאל הנקה האוסטרי והאחים דארדן הבלגים. אנסה בסקרה זו לעקוב אחר הסרטים והתופעות הבולטות שאפיינו את הקולנוע בעשור החולף, שנה אחר שנה.
מימין: "ארץ קשוחה", משמאל: "נמר דרקון" (יח"צ)
2000
האחים כהן הם מבין היוצרים האמריקניים שלא מושפעים מתנודות וממצב הרוח המשתנה בתעשיית הקולנוע האמריקני, והמשיכו בדרכם הייחודית הזו לאורך העשור. בשנה זו הם עשו את "אחי, איפה אתה". "גלדיאטור", סרטו המצוין של רידלי סקוט, שגם אושש את כישרונו של ראסל קרואו, שיבוא לידי ביטוי גם בהמשך. "ממנטו", סרטו ההגותי, והראשון באורך מלא, של כריסטופר נולאן, היה אקורד ייחודי ומפתיע, וכך גם "רקוויאם לחלום", של דארן ארונופסקי. "X-מן" יסד את השושלת המתמשכת של סרטי הפנטזיה מונחי-קומיקס, שהתבססו על הכריזמה ועל קוביות הבטן של יו ג`קמן האוסטרלי (אגב, שחקן לא רע). "יעד סופי" היה אף הוא ראשון בסדרת סרטי אימה-מסתורין מסחריים לנוער, הנמשכת עד עצם היום הזה.
"נמר דרקון" של אנג לי פתח ז`אנר של סרטי ריחוף-אמנויות לחימה-מיסטיקה מהמזרח הרחוק. עוד מהטריטוריה האסייתית: "החיים שאחרי", של הירוקאזו קורה-אדו היפני, "אחרי הגשם", של טקאשי קויזומי, יפני אף הוא.
הסרט "לפני שהלילה יורד" היה הבלחה ראשונה בעשור זה של הבמאי הצרפתי המצוין ג`וליאן שנבל (הוא עוד ישוב), עוד הותירו חותם: "טראפיק", של סטיבן סודרברג, "אמלי", של ז`אן פייר ז`אנה הצרפתי, "קיקוז`ירו", של טקאשי קיטאנו היפני, "גוסט דוג דרכו של סמוראי", של ג`ים ג`ראמוש, "הלוח" האיראני של סמירה מחמלבאף ו"חמש ילדות יפות", של סופיה קופולה.
2001
גם דייוויד לינץ` הוא קולנוען שלא מושפע מטרנדים ומאופנות מתחלפות, וסרטיו תמיד אניגמאטיים ומסקרנים והשנה יצר את "מלהולנד דרייב". "בלאק הוק דאון" היה עוד סרט חשוב של רידלי סקוט.
"המורה לפסנתר" פתח עשור מצוין לבמאי האוסטרי המשובח מיכאל הנקה, מהיוצרים הגדולים הפועלים כיום בתעשייה (במהלך העשור נפגוש עוד כמה מסרטיו ובקרוב תצא יצירתו החדשה, "סרט לבן", פסגת עבודותיו עד כה). "ליקוי חמה בקנדהאר", סרטו של מוחסן מחמלבאף האיראני, הוא דוגמה לקולנוע יצירתי קסום שניתן להנפיק אפילו תוך דלות תקציבית משוועת. "יומנה של ברידג`ט ג`ונס" מבטא את מה שעבר בעשור זה גם על הקולנוע הבריטי: יצירת יותר ויותר קומדיות רומנטיות שקורצות לקופה. "נפלאות התבונה", של רון הווארד (וראסל קרואו, כבר אמרנו?).
"פארק גוספורד" שיצא בשנה זו הוא אחת היצירות הגדולות האחרונות של רוברט אלטמן, מיוצרי הקולנוע המעולים של אמריקה מאז שנות ה-70, שהלך לעולמו ב-2006. "סיפורו של אביר" ראוי לציון כי כיכב בו הגיבור הטרגי של העשור, הית` לדג`ר, שמת בראשית 2008. "שר הטבעות: אחוות הטבעת" היה הראשון בטרילוגיית סרטי הפנטזיה מעובדי ספרי טולקין, של פיטר ג`קסון, שנחלו הצלחה רבה והוכיחו עד כמה למחשב יש היום תפקיד חשוב בקולנוע. הבדיוני בעיקר.
סרטים נוספים שבלטו בשנה זו הם "מולין רוז`" של באז לורמן האוסטרלי, "באראן", של מג`יד מג`ידי.האיראני. "אהבה נושכת", של אלחנדרו גונזלס איניאריטו המקסיקני ו"אחי", של טקאשי קיטאנו היפני.
2002
"תיבה רוסית", סרטו של אלכסנדר סוקורב, שצולם בשוט אחד, הוא לטעמי מהיצירות המעולות של העשור, ואבן דרך בתולדות הקולנוע בכלל. זהו גם אחד הסרטים שנותנים ביטוי ליכולותיהם של הבמאים הרוסיים הנהדרים של העידן הנוכחי.
"הפסנתרן" הזכיר לנו שרומן פולנסקי הוא עדיין אחד מיוצרי הקולנוע הגדולים שיש, ב"כנופיות ניו יורק" עשה עימנו מרטין סקורסזה חסד גדול כשהחזיר לקולנוע, לאחר היעדרות של חמש שנים, את דניאל דיי לואיס (שבמהלך העשור יככב בעוד שני סרטים מצוינים). "דבר אליה" היה סרטו הראשון הנהדר של פדרו אלמודובר בעשור זה, בו ימשיך להתבטא אינטנסיבית גם בהמשך. הסרטים הראשונים מהוליווד בסדרות הקומיקס והאנימציה (בהתאמה) "ספיידרמן" ו"עידן הקרח", שיקפו את הלך הרוח ההוליוודי - שמוטב להשקיע כמה שיותר בטריטוריות קולנועיות שבהן ההצלחה כמעט מובטחת.
"שיקאגו" ציין את החזרה של הוליווד למיוזיקל, ז`אנר קהל חביב ופופולרי אף הוא, בסרט של רוב מרשל (בקרוב יעלה כאן סרטו החדש, "NINE", שבו יצר מעין גרסה אמריקנית ל"8 וחצי" המופתי של פדריקו פליני). עוד סרטים שהשאירו רשמים בשנה זו הם "ביחד", של צ`ן קאיגה הסיני, "אגדות וסיפורים" של טוד סולוננדז האמריקני, ו"האיש שלא היה שם", של האחים כהן.
2003
"השיבה" הוא עוד סרט מעולה של יוצר רוסי עכשווי, אנדריי ז`אגינסטב, אף הוא ללא ספק מפניני העשור הזה. "אכזריות בלתי נסבלת" הוא עוד סרט אופייני-טיפוסי-אירוני של האחים כהן. ב"דוגוויל" פתח לארס פון טרייר הדני את הטרילוגייה שלו המשתלחת בארצות הברית .
קלינט איסטווד פתח את מסכת סרטיו המצוינים בעשור זה, עם "מיסטיק ריבר". "להתראות לנין" הגרמני פתח גל של סרטים העוסקים בזווית המזרח-גרמנית של קריסת הקומוניזם. סופיה קופולה ניפקה עוד יצירה נאה, "אבודים בטוקיו". "ימ"מ יחידת פריצה" ו"תא טלפון" הביאו לתודעה את השחקן האירי המצוין קולין פארל.
קוונטין טרנטינו נתן הצהרת כוונות אלימה-מסוגננת עם "להרוג את ביל חלק א`". היוצר הדוקומנטרי מייקל מור הגיב על אלימות נוער רצחנית באמריקה ב"באולינג לקולומביין". "אדפטיישן" הוא סרטו של ספייק ג`ונז, מהבמאים האמריקנים היותר מעניינים שפועלים כיום (וכעת מוקרן על מסכינו סרטו "ארץ יצורי הפרא"). כן יצא לאקרנים "עיר האלוהים", עבודתו הקולנועית הנפלאה של פרננדו מיירלס הברזילאי וז`אנג יימו הסיני הביא את "גיבור" הנפלא.
עוד סרטים ראויים לציון בשנה זו: "בוקר טוב לילה" של מריו בלוקיו האיטלקי, "אמריקן ספלנדור" של רוברט פולצ`יני ושרי ספרינגר ו"אוסמה", של סידיק בארמאק האפגני.
מימין: "תיבה רוסית", משמאל: "להרוג את ביל" (יח"צ)
2004
"מיליון דולר בייבי" הוא עוד סרט מרשים מבית היוצר של קלינט איסטווד, בו גם כיכב. "החולמים" הוא לא סרט יותר מדי חשוב, אבל לפחות החזיר לתודעה לרגע את הבמאי האיטלקי עתיר הקבלות ברנרדו ברטולוצ`י.
"21 גרם" הוא עוד סרט עוכר שלווה של המקסיקני איניאריטו. טקאשי קיטאנו היפני הביא את "זאטואיצ`י" ו"בובות" מעוררי ההשראה. "שמש נצחית בראש צלול" הוכיח שלבמאי המרתק ממוצא צרפתי מישל גונדרי יש מה להגיד. פדרו אלמודובר יצר את "חינוך רע". "אנשי התחנה", סרט הבכורה של טום מקארתי, המחיש שבטריטוריית הקולנוע העצמאי עדיין יש מרחב פעולה לא קטן.
מתקפה ארסית על הנשיא בוש סיפק מייקל מור ב"פרנהייט 11/9". טרנטינו לא אכזב גם ב"להרוג את ביל חלק ב`"."אלכסנדר" היה סרט רע, אבל נמצא ברשימה זו כי התגעגעתי לקולנוע האקסטרווגנטי של אוליבר סטון. "כחול מופלא" מייצג ז`אנר דוקומנטרי-טבע מרהיב. פול האגיס היטיב לשרטט את סיר הלחץ האנושי בו חיים אנשי אל.איי ב"התרסקות". ב"ביום שאחרי מחר" פתח רונלד אמריך גל סרטי קטסטרופות אקולוגיים (איתו הוא גם חותם את העשור, עם "2012"). ואחת הפנינים הנהדרות של השנה הייתה "אביב, קיץ, סתיו, חורף ו...אביב", של קים קי דוק הקוריאני.
2005
"מחול הפגיונות" הוא עוד סרט מרהיב של ז`אנג יימו. "וירה דרייק" נמנה עם עבודותיו המצוינות של מייק לי. "הים שבפנים", של אלחנדרו אמנבאר הספרדי, הוא אחת היצירות המרשימות של שנה זו. "בליפ" התכתב עם תרבות הניו-אייג` הרוחניקית וסיפק מוצר קאלט קולנועי לחובבי פיזיקת הקוונטים.
קים קי דוק סיפק עוד יצירה מעולה, "להרגיש בבית". הנציג האיראני בשנה זו הוא באהמן גובאדי וסרטו "צבים יכולים לעוף". טוד סולונדז סיפק עבודה קולנועית תמוהה, ועדיין ראויה להתייחסות, "פלינדרום". "מנדרליי" היה הפרק השני בטרילוגיית פון טרייר.
ב"קינג קונג", רימייק לקלאסיקה הוליוודית מ-1933, המחיש פיטר ג`קסון איך עושים את זה נכון בעידן פירוטכניקת המחשב. "עיר החטאים", של פרנק מילר, השיק רשמית ז`אנר חביב עליי - סרטי הנובלות גראפיות. "טרומן קפוטה", של אחד בנט מילר, בו כיכב פיליפ סימור הופמן, סיפק את אחת ההפתעות הגדולות והיה הסרט האמריקני הטוב של השנה. ב"לילה טוב ובהצלחה" הוכיח ג`ורג` קלוני שהוא גם במאי ראוי.
דייוויד קרוננברג והאלימות המסוגננת שלו חזרו אלינו ב"היסטוריה של אלימות". גם "קין", סרט האינדי של לודג` קריגן, היה הפתעה גדולה. עוד יצאו השנה: פרננדו מיירלס ו"הגנן המסור", טים ברטון ו"צ`רלי בממלכת השוקולד", סטיבן שפילברג ו"מינכן".
2006
אנג לי המחיש שגם לגייז יש מקום בתרבות המערבון האמריקני-גברי-מאצ`ואיסטי ב"הר ברוקבק". "הלהב הנסתר" היה סרט יפני מרשים של יוג`י ימאדה. מיכאל הנקה עם עוד יצירה חזקה, "מחבואים". "כשתראי נמר בשלג" החזיר לתודעה את רוברטו בניני. דניס טאנוביץ` נתן לנו טאץ` של הקולנוע של קישלובסקי, הזכור לטוב, בסרט על פי תסריטו, "גיהנום". מישל גונדרי הפליג למחוזות הדמיון ב"מדעי החלום". "ארבע דקות", של כריס קראוס, סיפק טעימה של הקולנוע הגרמני העכשווי.
אלמודובר חזר עם "לחזור" בקאסט נשי מרשים בראשות פנלופה קרוז. "כרוניקה של אקדח", של וויין קריימר, היה סרט פשע מסוגנן ומפתיע. "ידוע לשמצה", עוד סרט על טרומן קפוטה, הפעם בבימוי דגלאס מקגראת ובכיכוב טובי ג`ונס, היה גם הוא, לטעמי, סרט ראוי ביותר. "קאזינו רויאל" סימן את כניסתו לזירת הביון, כ-007 החדש, של דניאל קרייג. "אמת מטרידה" היה הסרט הדוקומנטרי שבו הביא אל גור את חזונו האיום בדבר ההתחממות הגלובלית ותוצאותיה. "צופן דה וינצ`י", של רון הווארד, היה הסרט הראשון (כושל איכותית, אבל מאוד מצליח מסחרית) על פי רב מכר של דן בראון.
גם "בוראט" של סשה ברון כהן יצא בשנה זו וכל מילה נוספת מיותרת. "יוקרה" ו"אמן האשליות" היו שני סרטים שעסקו בקוסמים. "השתולים" היה הסרט שהביא למרטין סקורסזה לראשונה את אוסקר הבימוי (שהגיע לו מכבר על "נהג מונית"). "גיבורי הדגל", ו"מכתבים מאיוו ג`ימה" היו שתי יצירות הפאר של קלינט איסטווד, שהתייחסו לאותו קרב פורמטיבי במערכה האמריקנית-יפנית בלחמת העולם השנייה, משני צידי המתרס. "מיס סאנשיין הקטנה", סרט האינדי של השנה, הפתיע אם כי היה עדיין חסר תעוזה ולא הלך עד הסוף.
מימין: "גראן טורינו", משמאל: "שר הטבעות"
2007
"בבל" הוא עוד סרט מרתק של איניאריטו. יצירה ראויה נוספת של קים קי דוק היא "זמן". "חיים של אחרים", של פלוריאן הנקל דונרסמארק הגרמני, היה הסרט המשובח ביותר של שנה זו ואחד הטובים בסרטי העשור. "המבוך של פאן", של ג`יירמו דל טורו המקסיקני, היה סרט הפנטזיה המצטיין של השנה. ז`אנג יימו הבריק שוב בסרט ויזואלי-אסתטי נהדר, "קללת פרח הזהב".
וורנר הרצוג, במאי גרמני משובח שימיו הגדולים מאחוריו, הוכיח בסרטו "לשרוד עד החופש" שעדיין מוקדם להספיד אותו. "סימנים של כבוד" זו עוד יצירה מרשימה של דייוויד קרוננברג. "3:10 ליומה", הרימייק של ג`יימס מנגולד למערבון מ-1957, שימר את איכויות הז`אנר. "המסע אל החלום", של עמנואל קריאלזה, היה אחד הסרטים האיטלקיים הבולטים בעשור זה. "הגרגר והדג" היה סרט מרגש ומפתיע של במאי טוניסאי בשם עבד אל לטיף קשיש. "לפני שהשטן ידע" ציין את חזרתו הפורייה לזירה של הבמאי האמריקני הוותיק ועתיר הזכויות סידני לומט.
"הזייפנים", סרטו של האוסטרי סטפן רוזביצקי, לקח את אוסקר הסרט הזר ל"בופור". "קונטרול", של אנטואן קורבין הבריטי, היה סרט אוטוביוגרפי-מוזיקלי נהדר, וכך גם "החיים בוורוד", של הצרפתי אוליבר דהן. לא ברור למה הנקה האוסטרי היה צריך לעשות גרסה אמריקנית לסרטו המצמרר "משחקי שעשוע". קים קי דוק הלם בשנית בשנה זו, עם "נשימה". "ג`ונו" ניסה להיות מאגניב, אבל כסרט אינדי היה פחות מדי חתרני ויותר מדי מיינסטרימי. "שומר המדינה" היה ניסיון בימוי מעניין של רוברט דה נירו.
"ארץ קשוחה" היה הסרט הטוב ביותר בעשור זה של האחים כהן ואחד הסרטים האמריקניים המצטיינים של העשור בכלל, בדיוק כמו "זה ייגמר בדם", של פול תומאס אנדרסון.
2008
אנג לי חזר עם סרט סיני תקופתי ארוטי, "תשוקה זהירות". ג`וליאן שנבל יצר את "הפרפר ופעמון הצלילה" – ללא ספק מגולות הכותרת של העשור כולו. "קדימה תריץ אחורה" היה עוד סרט מרענן מפס הייצור של מישל גונדרי. "בקצה גן העדן" היה סרט נוקב של הבמאי הגרמני ממוצא טורקי פאטי אקין.
חנה מחמלבאף, ממשפחת היוצרים האירנית, ביימה סרט מרגש בשם "המחברת". "אי של שקט" היה עוד אקזמפלר קולנוע איטלקי מצוין בעשור זה, שביים אנטוניו לואיג`י גרימלדי. הסרט התורן של האחים כהן היה "לקרוא ולשרוף".
איסטווד הבלתי נלאה שחרר למסכים שוב שני סרטים מצוינים, "ההחלפה" ו"גראן טורינו". עוד סרט אמריקני מעולה היה "פרוסט/ ניקסון", של רון הווארד. סם מנדז החזיר שוב לעבודה משותפת את קייט ווינסלט וליאונרדו דיקפריו ב"חלון פנורמי", לאחר שהשניים לא עשו זאת יחד מאז "טיטאניק". כריסטופר נולן יצר את "האביר האפל" מן הטובים שבסרטי "באטמן" לדורותיהם ומסרטי השנה הטובים. ראוי לציון תפקידו הכמעט אחרון של הית לדג`ר כג`וקר.
"טוקיו סונטה" שמר את היפנים בתמונת הסרטים החשובים. ביים אותו קיושי קורוסאווה. "התנגדות", של אדוארד זוויק, היה סרט שואה-פרטיזנים מפתיע. "שלושה קופים" שיקף את עבודתו המעולה של הבמאי הטורקי נורי בילגה ג`יילן. "בין הקירות" היה סרטו המצטיין, זוכה פסטיבל קאן, של לורן קנטה. וודי אלן עמד בשנה זו מאחורי הנפקה קולנועית נאה, "ויקי כריסטינה ברצלונה". "אפלוסה", של אד האריס כבמאי-שחקן התכתב שוב עם המערבון הקלאסי.
2009
"נער החידות ממומביי", של דני בויל, היה גורף האוסקרים המפתיע. "המתאבק", של דארן ארונופסקי, החזיר לזירה (הקולנועית) בגדול את מיקי רורק. כרוניקה של ארגון טרור רצחני שרטט אולי אדל בסרטו "כנופיית באדר מיינהוף". "מילק", של גאס ואן סנט, הביא את סיפור מלחמת העצמאות של הקהילה הגאה בסן פרנסיסקו.
"פרידות", הסרט היפני העוסק בפולחן הקבורה, של יוגירו טאקיטה, זכה באוסקר הזר, על חשבון "ואלס עם באשיר". "חיבוקים שבורים" היה עוד סרט מצוין של פדרו אלמודובר. האחים כהן עשו את זה שוב בדרכם האירונית והאלגנטית בסרטם "יהודי טוב". "להתראות", של כריסטיאן קאריון, החזיר את עטרת סרטי הביון מעידן המלחמה הקרה ליושנה. "מה שעובד" הוכיח שוודי אלן אכן בכושר מלא. "סיטי איילנד" היה אחד הסרטים הקטנים והמפתיעים של השנה. "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", של טוד פיליפס, היה הטוב ביותר בסוגו במשבצת הקומדיות.
טרנטינו הוציא את סרטו הטוב ביותר בעשור זה, "ממזרים חסרי כבוד". ואילו ג`יימס קמרון חתום על האירוע הקולנועי של השנה, סרט התלת-ממד הייחודי "אווטאר", שתקציב הפקתו הוא היקר ביותר בתולדות הקולנוע – 300 מיליון דולר.