הרמוניה אנושית
 
ברגע מסוים, אולי אפילו בהשראת עשרות הצעירים, אורחי "תגלית 2010" שבלטו בנוכחותם בקונצרט, נדדה המחשבה אל נפלאות נבכי הפוליטיקה שאפפה אותנו השבוע. בין פוליטיקות ה"נכלוליוּת" וה"ביבים" אם לצטט ח"כים נכבדים, שרים לשעבר ואולי גם לשעתיד,  נמתח קו השוואה אל מול הצלילים המופלאים שמילאו את חללו של אולם רקנאטי במוזיאון תל-אביב לאמנויות.
 
הרי גם לפוליטיקאים המזגזגים, יש מטרה בסוף הדרך. אם נימנע מהיסחפות לצד זה או צד זה, נוכל להישאר בביטוי הצלחה. רצון מובן וברור, וגם למוזיקאים בנגנם ישנה אותה מטרה בדיוק, אבל ההבדל הוא בדרך. בשלוש היצירות שבחרות השניים לנגן, היה הרבה מקום לזגזוגים, היה מקום שלא לתת לעמית, לשני, לזולת, להגיע ליעד. אבל כשהמטרה היא הצלחה אין ברירה אלא לשלב כוחות והדבר בולט כמה מונים כאשר אין מנהיג אחד על הבמה, אלא שניים, ארבעה או שישה שותפים.
 
צריכים להגיע להחלטה משותפת ולאחר שההחלטה התקבלה על ידי כולם נשאר רק עוד עניין קטן – הביצוע. ההחלטה צריכה לא רק להתקבל על ידי כולם אלא גם להיראות במקרה שלנו גם להישמע. וכמה יפה זה יכול להיות כשההרמוניה האנושית מוצאת את הדרכים לשילוב ולמיזוג כוחות והתוצאה מתקבלת לא רק בהצלחה אלא גם בהתלהבות ובמחיאות כפים החוצות את כל שדרות הציבור, את בני כל הגילים.
 
מעיין צלילי חדש
 
קונצרט ליל אמש נפתח במשהו שכמותו עוד לא שמענו. הסוויטה השנייה של באך ברה מינור לצ`לו יחיד, מנוגנת – לשם שינוי – בשני צ`לות. האוזן המנוסה, אינה רגילה להכפלה הזאת. בהקשבה ראשונה מדובר בחילול קודש ועוד בפרהסיה, אבל אט אט לאורך ששת הפרקים, פתאום נפתח מעיין צלילי חדש, מתגלות תכונות חדשות.
 
המשחק הבדיוני- וירטואלי בדרך כלל של "מה היה אילו....", מקבל ממשות מיידית כאן ועכשיו. יופי וחום מידיו של פלסר, דיוק וקפדנות ועוצמה מידיו של צרי, והנה החדש המהפכני, מתביית במינואטים הוא כבר נשמע כאילו היה כאן מאז ומעולם ובג`יג המסיים, הפכנו, אנו המאזינים לידידי העיבוד החדש. צריך כבר להקשיב לנוסח המקורי, הקלאסי בצ`לו אחד על מנת לשמוע מה עוללו השניים ליצירה.
 
ביצירה הבאה מזמנים השניים את הכנר גיא בראונשטיין ואת הוויולן עמיחי גרוס, לביצוע רביעייה מס` 2 של המלחין הרוסי אנטון ארנסקי. יצירה שנכתבה בסוף המאה התשע-עשרה להרכב יוצא דופן של כינור, ויולה ושני צ`לות ( בדרך כלל ברביעייה הכלי הכפול הוא הכינור).
 
היצירה לוקה בשידפון מה, ועם זאת בידיהם של בראונשטיין, גרוס, צרי ופלסר גם מחוות מוזיקליות קלושות מקבלות משנה תוקף.

ברביעייה הזאת, שניתן לומר עליה שהיא משקפת את הלכי הרוח של המוזיקה הרוסית בייחוד במאה התשע-עשרה כאשר מלחינים הרגישו חובה להיצמד למסורות המוזיקליות המקומיות, יש צילום צלילי של רוסיה. כורל כנסייתי, צליל דמוי בללייקה, תיאורים צליליים של מרחבי נוף ואפילו כרכרות בשלג. הכל מצוי כאן ולכן הרביעייה בכל הרכב הכלים יוצא הדופן נשמעת רדודה לאוזניים מסוג אחד ושובה לב לזוג אוזניים שונה.

כאמור, הביצוע עם קטעי הסולו המובהקים לוויולן ולכנר ברביעייה, שדרגו את המקור של ארנסקי, שאילו נכח באולם לא יכול היה לבקש יותר.
 
היצירה המרכזית, זאת שבאשר לאיכויותיה אין סימני שאלה ו/או ספקות מלכתחילה, היא השישייה הראשונה של ברהמס. אל הארבעה מצטרפים הכנרת יעל ברולסקי והוויולן אוֹרי קם. ברהמס הולך בדרך שהתוו קודמיו הגדולים מוצרט ובטהובן ובמקומות רבים ניתן לדמיין לשניים יש יותר מנוכחות ביצירה.
 
הנבחרת שעל הבמה, עובדת להפליא. כאמור, השותפות מניבה הישגים, הוויתור ההדדי לטובת השגת היעד הוא אבן היסוד. הדבר נעשה קשה כאשר המלחין מותיר נתחים גדולים לעבודה סולנית בתוך השישייה, קרקע בטוחה של כנר או ויולן "לגנוב את ההצגה" ולא היא. עם הסולו המבריק של הוויולה, ה"יחד" מייצר את החוויה הגדולה. ביצוע נפלא, חום אנושי ואהבה שופעת כל אלה הם מתכון בטוח למעטפת עוטפת ומגנה בלילות קרירים אלו של ינואר.
 
המתכון שנרקח אמש בתל-אביב ישוב אל הבמה במהלך השבוע בירושלים, בקיבוץ אילון ובחיפה. אל תחמיצו!!!!   
 
צבי פּלֶסֶר והלל צרי מארחים, 2 בינואר, 2010, מוזיאון תל-אביב לאמנות.

קונצרטים נוספים יתקיימו ביום חמישי, 7 בינואר ב-20:30 בימק"א ירושלים; ביום שישי, 8 בינואר ב-21:00 בקיבוץ אילון ובמוצ"ש, 9 בינואר ב-20:30 במרכז רפפורט בחיפה.