מושפע מדיוויד פינצ`ר ומהאחים כהן
"7 דקות בגן עדן" הוא לא בדיוק סרט קהל סטנדרטי, אני אומר לבמאי עמרי גבעון, שזהו פרויקט הבכורה שלו באורך מלא. זה יותר סרט למבקרים ולחובבי קולנוע איכותי. אתה רואה לנגד עיניך את הצופה הממוצע קונה לעצמו פופקורן וקולה ונכנס לראות סרט שהטריגר שלו הוא פיגוע ובחורה שניצלת ממנו בעוד החבר שלה נהרג?
"קודם כל כן", משיב גבעון. "אני מודע למה שהסרט הזה משדר לאנשים רבים, אבל נכנסתי בסוף השבוע עם אשתי לאחד מבתי הקולנוע בהם הוא מוקרן, כדי לראות את האיכות הטכנית של ההקרנה והסאונד, והיה שם קהל צופים רגיל. אגב, אחרי שראיתי את הסרט רץ בהקרנה מסחרית, נראה לי מוזר שזה שלי".
למה בעצם?
"כי זה תהליך. כשאתה מתחיל פרויקט כזה, באיזשהו שלב הוא לוקח כיוון משל עצמו. החומרים אותם חומרים, הדברים אותם דברים, אבל זה יצא יותר פיוטי ויותר מהורהר ממה שהיה בדראפטים הראשונים של התסריט. בהתחלה זה היה יותר בכיוון של מותחן פסיכולוגי, אפילו יותר אמריקני, ותוך כדי הוא נהיה מה שהוא. וזאת מבלי שכפיתי או הייתי במודעות, ש`או.קיי, אני אהפוך את זה לזה או לזה`.
"בטעם האישי שלי ובסרטים שגדלתי עליהם, אני אכן מושפע מבמאים אמריקניים כמו דייוויד פינצ`ר, האחים כהן וכו`. הם עושים דברים שיש בהם ערך אמנותי מעניין, מי פחות ומי יותר. באשר לסרט שלי, אני מאמין שהקהל ירגיש משהו שבא ממקום שלא מנסה לחנך אותו או ללמד אותו משהו. זאת אומרת, אם אנשים עבדו קשה על משהו והאמינו בו, כנראה שיש לזה קהל.
"ברור לי שאם בן אדם רוצה לצאת לסרט אסקפיסטי כדי ליהנות נטו, כמו שאני הלכתי לראות את `אווטאר` בשבוע שעבר, או אפילו את רוב הסרטים שאני הולך לצפות בהם בקולנוע, אז סביר להניח שאם הוא יקרא את התקציר - בהחלט יכול להיות שהוא יגיד, על זה לא בא לי.
"מצד שני, מי שרואה את הסרט קולט שרוב משקל הכובד שלו הוא לא בדיוק על האירוע, גם מבחינה ויזואלית וגם מבחינת הסיפור האישי שלה. אז אני מקווה שאנשים שייצאו מהסרט וידברו עם אנשים אחרים, ויהיה מובן יותר שזה לא על פיגוע. שזה סרט עם גם אלמנטים של מותחנים, ושיש בו גם סיפור אהבה. בסופו של דבר הסרט הוא מה שהוא, בהחלט לא `פיל גוד מובי`, במובן המסחרי הגורף של המושג".
עמרי גבעון על הסט, צילום: לי לוי
"הרגשתי שאני חייב לדעת מי הגליה הזאת"
במרכז "7 דקות בגן עדן" גליה (ריימונד אמסלם), שבראשית העלילה סועדת במסירות בבית החולים את החבר שלה, אורן (נדב נייטס), ששרוי בתרדמת מאז נפצעו שניהם בפיגוע של מחבל מתאבד באוטובוס. אורן לא שורד ומת, וגליה השבירה והפגיעה מתחילה להתמודד לבד עם מה שנותר ממסכת חייה.
היא סובלת מפגיעת כוויות לא קלה בגבה, אבל יותר מעיק עליה אובדן הזיכרון החלקי, שפער חללים שחורים בתודעתה. היא רוצה לשחזר את שאירע לה לאחר הפיגוע בעזרת איתור הפרמדיק שטיפל בה. אבל דווקא מפגש ברחוב עם בועז (אלדד פריבס), שנרתם לעזרתה כשהיא נקלעת למצוקה, מחזיר אותה בהדרגה לחיים, אף שתחילה היא נרתעת מניסיונותיו ליצור איתה קרבה. תהליך השחזור המפרך של הזיכרון האבוד מציף את תודעתה בזיכרונות נעימים, וכאלה שפחות. הדרך לריפוי פיזי ונפשי רצופה בהפתעות, תובנות מודחקות ואמיתות כואבות, עד שתהיה מוכנה לעשות בחירה מחודשות, בחיים ובאהבה.
הבנתי שאחד הטריגרים לפיתוח הסיפור הוא לוקיישן של בית הקברות לאוטובוסים בו ביקרת
"כן, והמעניין הוא שבהתחלה כל החלק של שחזור הפיגוע היה בעל אלמנטים של אימה. כלומר, קטעי הפלאשבקים שלה שרואים על המסך היו בגרסאות הראשונות של התסריט ממש של סרט אימה טיפוסי, עם סיוטים וקטעים מפחידים. עם הזמן התחלתי לחשוב יותר על גליה ולכתוב לה סיפור, תהליך שארך כמה שנים. לקחתי הפסקות וחזרתי, ובסופו של דבר הבנתי שהדבר היחיד שאני יכול לעשות, ומה שבאמת מעניין אותי כיוצר, זה להתעסק בסיפור האישי שלה.
"בלתי אפשרי בשעה וחצי לדבר ולחקור נושא כמו פיגוע. כל סרט לוקח איזה פוינט אוף ויו שדרכו מובא הסיפור, ופה זה העניין המאוד אישי שלה. דרכה נעשו כל הבחירות. רק היא בסרט, פרט לשני הגברים.
"כתבנו לה סיפור חיים, למרות שבסרט על פניו לא רואים דבר מעבר למה שקורה לה בתקופה הקצרה הזו. חיברנו סיפור חיים מפורט, כי הרגשתי שאני חייב לדעת מי הגליה הזאת, כדי שלא ייצא לי איזה סטריאוטיפ של קורבן. לדעת ספציפית מה הפיגוע הזה פוצץ אצלה בחיים, איך נראו חייה לפני זה, מה היו הבעיות שלה קודם לכן. בעניין של בחורה שהייתה מעורבת בפיגוע, זה היה יותר נושא לתחקיר. דיברתי עם אנשים שעברו אירועים דומים".
מה ספציפית הפקת מהתחקיר?
"למשל הנושא של טיפול בכוויות. זה דבר שלא ידעתי והתוודעתי אליו רק בתחקיר, חליפות לחץ ושאר הטיפולים. אלה דברים שלא היו בגרסאות התסריט הראשונות. אחרי שהבנתי מה זה אומר, זה גם התאים לי לדמות של גליה, מישהי סגורה כזאת, כמו גולם של פרפר. גליה היא בן אדם והשתדלנו להתייחס אליה ככזו.
"אני זוכר שכשעשינו הקרנות תוך כדי, בזמן העריכה, אחת ה`טענות` שעלתה הייתה: מה הסיפור שלה, היא לא כל כך נחמדה. למה היא מתנהגת בחשדנות ולא נחמדה לבחור הזה. מה הקטע שלה - למה היא לא יושבת ומרחמת על עצמה וכשמישהו בא לעזור לה, נופלת עליו ישר. לא הצליחו לראות אותה בתור בן אדם. אז חשפנו את מה שקרה, כי אירוע כזה משפיע על האדם שחווה אותו, גם במעגלים החיצוניים. יש הרבה דברים שהתחלתי להבין תוך כדי כתיבה, הרבה אחרי שיצאתי למסע הזה".
מימין: עמרי גבעון וריימונד אמסלם, צילום: שוש גבעון; משמאל: ריימונד אמסלם, צילום: עמית ברלוביץ
"ריימונד אמסלם הייתה לנגד עיניי עוד לפני התסריט"
עם כוכבת סרטו ריימונד אמסלם, יש לגבעון קילומטראז` ארוך. "אנחנו מכירים עוד מהתיכון בירושלים", הוא מספר. "היא הייתה במגמת תיאטרון ואני בקולנוע, וכבר אז צילמתי איתה סרטים. מאז היא שיחקה בסרט הקצר שלי `עמק החלומות`, בתפקיד משנה, ובעקבותיו נהיינו חברים טובים, ברמה האישית.
"במחשבה על `7 דקות בגן עדן`, היא עוד הייתה לפני התסריט. היה לי את התמונה בראש, שהיא במרכזה, וגם תוך כדי הכתיבה היא הייתה כל הזמן לנגד עיניי. ככה גם דברים זלגו ממנה לדמות, ולהפך. כשאני כותב אני חייב לראות פנים, בין אם זה שחקן או מישהו אחר. זה מאוד עוזר לי, כמו גם לשמוע קול, ולריימונד יש קול מאוד מסוים, נמוך, שיכול להיות גם קול של גבר. לא עשינו אודישנים לתפקיד שלה ולשמחתי, כשהתחלנו לעבוד, אף אחד לא אמר בוא נראה עוד. הבנו שגליה זו היא, וכל המטאצ`ינג (ההתאמה) היה מולה".
כולל הבחירה באלדד פריבס ובנדב נייטס?
"כן. את נדב לא ממש הכרתי, הוא היה סטודנט בניסן נתיב עדיין. הכרתי את השם והפנים, אבל הוא לא היה בהתחלה בין האופציות שהיו לי בראש. הוא בא לאודישנים ואחרי דקה הבנתי שאני רוצה שזה יהיה. הוא. אלדד הופיע בטלוויזיה בכמה פרויקטים, ומייד אחרינו הוא הצטלם לסדרה `מגדלים באוויר`. שניהם התאימו לי גם כי רציתי שייראו שונה זה מזה ושכל אחד ייצג משהו אחר.
"את נדב היה ממש כיף לגלות, שחקן מעולה, צנוע ושקט. בכלל, בסרטים ראשונים של במאים צעירים, אחד הדברים החשובים הוא עבודה עם שחקנים. כי גם עבור מי שביים אלף קליפים, פרסומות וכו`, לעבוד בפיצ`ר עם שחקן זה החלק הכי מורכב. זה לא רק להעמיד פריים וזהו. לי היה קל באופן אישי כי כולם היו צעירים, והבאנו חברים, כך שזה היה פרויקט שעושים אותו ומחפשים ביחד. לא היה כאן מישהו עם ניסיון הרבה יותר גדול משל האחרים, אז נוצר מצב שכולם היו עושים את הסצינה ביחד. מאוד שמחתי שככה זה יצא".
מימין: ריימונד אמסלם, משמאל: אלדד פריבס וריימונד אמסלם, צילומים: עמית ברלוביץ
סצינת פיגוע בלי היסטריות
הביוגרפיה של גבעון, 33, יליד ירושלים שגדל במושב כפר רות וכיום מתגורר בתל-אביב, כוללת את העובדה שכבר מגיל 13 הוא ידע שהכי מעניין אותו זה לביים סרטים. "התחלתי ללמוד קולנוע בגיל 13 והיה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות", הוא מספר. "חלמתי שעד גיל 30 אעשה פיצ`ר. כמעט עמדתי בזה. לא למדתי קולנוע באוניברסיטה, התחלתי קצת לעבוד, הייתי עוזר במאי שני (בין היתר ב`יוסי וג`אגר`), עבדתי בעריכה ועשיתי דרמה של 50 דקות, `עמק החלומות`, שלקח כמעט שנתיים.להרים אותה.
"צברתי ניסיון, גם בכתיבה, שזה החלק הכי קשה לדעתי בתהליך הזה. `7 דקות` עבר הרבה שלבים. אישור הקרן לתקציב, דבר לא קרה בפעם הראשונה. הייתי צריך להגיש כמה פעמים, ובדיעבד זה היה טוב כי הדראפט הראשון הוא לא זה שהייתי צריך לצלם. טוב שזה עבר כמה מהלכים לפני היציאה לשטח.
"הגשתי, המשכתי לשכתב ולעבוד במקביל, עד שלפני כשנתיים וחצי היה פיצ`ינג במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים. זכינו שם, היה איזה מומנטום, קיבלנו את הקרן, ובחורף שלאחר מכן התחלנו לצלם. מרגע שהיה אור ירוק זה הלך מהר. חודש צילומים בירושלים, ועריכה כמה חודשים. זה החלק הכי כייפי, שרואים איך זה הופך לסרט".
לפני הכול עוד בילית כשנתיים בארצות הברית
"נסעתי בהתחלה לטיול הרגיל שאחרי הצבא, חזרתי לארץ ועבדתי, ואז חזרתי לשם. בתקופה של כשנתיים הייתי חלק פה, חלק שם, בניו-יורק. בין היתר כתבתי שם עם רותם שמיר, חבר מהתיכון שערך את `7 דקות`. אנחנו כותבים ביחד ועובדים ביחד מאז גיל 14. באמריקה כתבנו איזה תסריט באנגלית, לסרט סיינס-פיקשן, כשהמחשבה הייתה למכור אותו להוליווד. כפי שאתה יכול להבין זה עדיין לא נמכר. זה היה בית הספר שלנו לתסריטאות. תוך כדי הטיול שלנו קראנו ספרים של תסריטאות, עם מלא תסריטים. זה היה שילוב של פאן ולימודים בקטע של קולנוע".
מה מכל השלבים המקצועיים שעברת לקחת לעשיית "7 דקות בגן עדן"
"קודם כל היה לי את הניסיון מהתיכון, עשינו מלא סרטים ולימדו אותנו שם בצורה נורא רצינית. אחר כך, ביום הראשון שהייתי בסט מקצועי זרקו אותי למים והייתי צריך ללמוד איך הדברים עובדים ברמת השטח - איך עושים סרט באמת. ראיתי איך הכול מתנהל, איפה סרט יכול ליפול, הכול ברמות הכי פרטניות.
"כשעבדתי כעוזר במאי שני ב`יוסי וג`אגר`, התרשמתי מאיתן פוקס, שהגיע תמיד מאוד רגוע, וזו הייתה הפקה מורכבת, שצולמה בשלג, לא הפקה אולפנית קלה וכייפית. איתן היה רגוע בטירוף, ודיבר יפה לשחקנים. זה דבר שתמיד זכרתי. מצב הרוח של הבמאי זה דבר שמשפיע על הסט כמו דומינו. אם אתה קצת לחוץ, כולם סביבך נלחצים. אם אתה רגוע ובקשר טוב עם הצלם, אז הכול נראה אחרת.
"למשל, את סצינת הפיגוע בסרט, המורכבת ומלאה בהמון אלמנטים, צילמנו ביום אחד. אמרנו שאנחנו עושים את זה בשקט, בלי היסטריות, ולכן זה עבר נקי. כולם היו מרוכזים מאוד בעבודה שלהם. זה שעבדתי בעריכה עזר לי, כי בתהליך הזה אתה בונה את הסרט. עריכה יכולה להפוך את הסרט אלף פעם, אם רוצים".
הסרט מצולם בסגנון קרוב, דחוס, קלסטרופובי.
"זה לא מעט בזכות הצלם, ניתאי נצר (הסרט צולם בוידאו היי-דפינישן ונעשה לו בלואו-אפ - שנראה מצוין על מסך גדול). מצד אחד הוא מאוד צלם ואין לו אג`נדה של לבוא ולביים מישהו. הוא רק בא לצלם את הסרט. מה שכן, בהרבה מקרים הוא משך לכיוון שלו ורואים את זה בסרט. למשל, התפיסה שלו שאם הדבר עובד בוואן-שוט, אז לא צריך להפריע לזה. לא צריך להתפרע. הצילום שלו באמת היה מאוד דחוס, מאוד קונטרסטי, וגם קיבלנו יחד החלטה לגבי הצבעים. החלטנו שלא יהיה בפריים אדום או צהוב. וגם צבענו את הקירות של החדרים בהם צילמנו בצבעים שהתאימו לנו.
"הייתה גם החלטה לצלם את ירושלים בלי הסמלים המזהים את העיר, כי זה לא רלוונטי לסיפור של גליה. ברוב המקרים גם צילמנו אותה ברחובות בלי אנשים, כדי לבודד אותה, חוץ מהסצינה בשוק, שזה הגיוני שיהיו שם אנשים".
כשאתה צופה בתוצאה הסופית, ממה אתה הכי מרוצה?
"אני מאוד אוהב את הסרט, למרות שלעולם לא אוכל לראות אותו כמו צופה מן השורה. אני מאוד מרוצה מכך שזה עובד על אנשים והם מתחברים לזה, שמח שהצלחתי לספר סיפור, לבנות דמות, ושסיפור האהבה עובד. זה לא שזה התפלק, אבל זה היה תהליך שבו הסיפור הפך לעצמו. יש בזה אלמנטים מפתיעים.
“כל כמה שלא תנסה, לא תוכל לדמיין כשאתה כותב - איך ייראו שני האנשים שבפריים שלך. פתאום יש צלם ופתאום יש שחקן, והסצינה פתאום יוצאת בעלת משקל יותר דרמטי, או יותר מצחיקה, או יותר צינית. וזה יפה. ככה נראה לי שצריך להיות התהליך.
"מישהו אמר לי שזה סרט איכות כזה, ארט-האוס, אבל ההגדרות האלה תמיד נראות לי משונות, ולא כל סרט אפשר להגדיר. `שבעה חטאים`, של פינצ`ר, לא מוגדר כארט-האוס אלא כמותחן פסיכולוגי, אולי. כך גם `שתיקת הכבשים`. אבל אלה סרטים מעולים. ביחס ל-`7 דקות`, זה נכון שצריך אליו קצת יותר סבלנות, כי הוא הולך ונפתח לאט, אבל אני מעריך את הצופים ומאמין שהם אנשים אינטליגנטים ועם לב, ולא צריך לזלזל בהם".