חרדת קודש

עשר שנים לקח למלחין גיל שוחט, לבמאי עמרי ניצן ולצוות האופרה הישראלית  להשלים את העבודה על "הילד חולם"  - האופרה הראשונה המופקת על פי מחזה של חנוך לוין. לפני 12 שנה הפקיד לוין את המחזה בידיו של גיל שוחט  וב- 18 בינואר 2010 תעלה האופרה, שעל הפקתה עמלים בימים אלה 600 איש, בבכורה עולמית בבית האופרה.

המחזה מתאר מסע אלגורי של פליטים המחפשים לשווא אחר מקום מקלט ובמרכזו עומדת דמותו  הסימבולית של הילד, כאשר החיים הם סבל מתמשך, חסר משמעות שבסופו ממתין רק המוות.

"הכל מתחיל בטקסט", מספר המלחין גיל שוחט על הקשר המתמשך שלו עם המחזה. "`הילד חולם` הוא לא סתם מחזה בשבילי. הוא עבורי כמו ספר מהתנ"ך או מגילה עבור איש דתי. הכרתי אותו הרבה שנים לפני שכתבתי את הצליל הראשון התייחסתי אליו בחרדת קודש. מגיל אפס כמעט הכרתי את לוין. הוא אחד היוצרים שקראתי כל מילה שהוא אי פעם פרסם  - מחזות, פרוזה ושירה".

עם לוין עצמו נפגש שוחט כאמור לפני 12 שנה, כשביקש ממנו לכתוב ליברית לאופרה הראשונה שלו "אלפא ואומגה". לוין סירב, אבל הגיע מוכן לפגישה והביא עמו את "הילד חולם" שעלה לבמה שנתיים קודם לכן. "הוא אמר לי: מהמחזה הזה אתה יכול לעשות אופרה".

תהליך עיבוד המחזה החל לפני כעשור (אחרי ששוחט סיים את העבודה על "אלפא ואומגה") וכבר אז נכנס לתמונה הבמאי עמרי ניצן.  "נפגשנו והתחלנו לעבוד על הטקסט לראשונה במטרה להפוך אותו ללברית. כדי לקבל את אישור המשפחה עבדנו עם נציגת העיזבון פרופ` נורית יערי. ברגע שהלברית היה מוכן התחלתי לכתוב את הפרטיטורה, תהליך שארך שנים רבות. במשך שנים הטקסט היה מונח על שולחן העבודה שלי ואני ניהלתי אתו יחסים".

"הילד חולם", צילומים: יוסי צבקר

"השארתי רק את האירוני והסרקסטי"

החיבור בין מחזה של לוין לבין המדיום האופראי רווי הפאתוס לא נשמע מובן מאליו. איך בעצם הופכים מחזה לאופרה?

"האופרה המודרנית היא לאו דווקא אופרת פאתוס. הפאתוס שינה כיוון בסוף המאה ה-19 . דווקא ב`ילד חולם` יש הרבה מאוד פאתוס, המחזה הפתטי ביותר של חנוך לוין, פתטי במובן של פאתוס.

"בעבודה על המחזה  כמעט ולא שינינו את השפה אבל הוצאנו כמה רעיונות. הוצאנו המון דמויות משניות  וכמה טקסטים שלא התאימו מבחינה מוזיקלית. עוד דבר שהוצאתי היה הפן הציני. השארנו רק את האירוני והסרקסטי".

עיבודים של מחזותיו של לוין לבמה מחווירים לפעמים עומת הטקסט, לא חששת מזה?

"אם קיים פער בין הטקסט למוזיקה– זה אומר שהאופרה אינה שלמה, אינה טובה. ברגע שלקחתי על עצמי לכתוב ובחרתי את הטקסט  ואני שלם עם על הברה וכל אות וכל צליל ביצירה. הרי המטרה היא לייצר קוהרנטיות מוזיקלית טקסטואלית. אין דבר כזה טקסט משתלט.

"מהבחינה הזו היה לי קשה נניח להלחין שירים של דוד אבידן או טקסטים תנ"כיים כי הם כל כך מלאים שהם לא מאפשרים ממד נוסף.  חנוך לוין לא רק שמאפשר אלא ב`הילד חולם` זה מתבקש. הטקסט הוא פשוט מושלם מכיוון שהוא חזק  מאוד במשמעות שלו אבל פלקסבילי מאוד במבנה שלו, בטקסטואליות שלו, בורבליות שלו. 

"כשהילד שר להוריו `תודה תודה תודה על הלידה`, כמה שזה רגע חזק במשמעות שלו, כשילד מודה להורים שלו על זה שהולידו אותו,  גם מבחינה מוזיקלית זה מופלא כי עם המילה תודה עשיתי כל כך הרבה כמו למשל להקפיץ את הסופרנית אוקטבות.

"חנוך לוין עובד ברמה של מהויות.  המחזה כולו הוא מחזה של מהות כי זהו מחזה על חלום, אלגוריה אחת גדולה. הילד חולם אבל גם המחזה חולם, האופרה היא חלום והמציאות היא חלום. האלגוריה הופכת את הדמויות שבה למהויות. כל אחת מהדמויות היא בעצם רשות באישיותנו – הילד והילדה שבכל אחד מאתנו, האמא, האבא. עולם הילדים המתים מזכיר את הלימבו מהתופת של דנטה -  המקום שאליו אנחנו מפחדים להגיע. לכן גם אין אף שם במחזה – הילד, האב, האם, האשה שנולדה לאהבה".

זאת אומרת שהפרשנות שלך למחזה היא פסיכולוגיסטית, אתה לא מקבל את הפרשנות שקושרת את המחזה לשואה

"אפילו לא לרגע לא צמצמתי את זה לתחום השואה. בפרזנטציה של האופרה עמרי ניצן אמר שהוא והמעצב גודפריד הלנווין עיצבו את הבמה בדמות `יד לילד` ביד ושם.  גם אם זה נכון לא הייתי לוקח את ההפקה הזו בכלל למקום הזה. זה צמצום של `הילד חולם` ויותר מזה - מי אני שאעסוק בנושא השואה. ההתייחסות שלי הרבה יותר אוניברסלית  ואבסטרקטית מאשר למקום ולזמן מסוים ועוד אירוע מזעזע כמו השואה. אני משוכנע שגם חנוך לוין לא התכוון לזה". 

"הילד חולם", צילומים: יוסי צבקר
 
השלב הכי יפה בעולם
 
זו האופרה השלישית של גיל שוחט שמועלית באופרה הישראלית אחרי "אלפא ואומגה" (ללברית של דורי מנור ואנה הרמן) ו"מקס ומוריץ" (שכתב דן אלמגור). לתיאטרון הלחין שוחט  את "צור וירושלים" על פי מתיתיהו שוהם ו"בדנהיים" על פי אהרון אפלפלד.

ספר על תהליך הכתיבה של המוזיקה

"אני יושב על הפסנתר ומתחיל לעשות סקיצות שיוצאות לא מטקסט אלא מרעיונות כמו איזו מוזיקה היא המוזיקה של הילד בעיני או איזה מוזיקה מאפיינת את הרצח, את עולם הילדים המתים. ככה כתבתי כמעט 50 עמודים של סקיצות. אחרי זה התחיל תהליך הכתיבה שלא קורה ליד הפסנתר אלא ליד שולחן הכתיבה, בדירה, ליד הטלוויזיה, בבתי קפה  וגם בחדרי חזרות לפעמים. עט נובע על נייר. ככה נוצרה פרטיטורה של כמעט 600 עמודים. אני כותב כמו הגרמנים – פרטיטורה לתזמורת ולא כמו האיטלקים שכתובים קודם פרטיטורה לפסנתר ואז מעבדים אותה לתזמורת".
 
על האופרה שתעלה החודש בבית האופרה הישראלית, במלאות 25 שנה לאופרה, עמלו 600 איש. על הבמה מופיעים  20 זמרים, 15 שחקנים וניצבים, 20 אקרובטים ו-4 ילדים רקדנים וכן נגני התזמורת הסימפונית ראשון לציון.

את ההפקה מובילים סולני האופרה הישראלית ביניהם לריסה טטוייב ואירה ברטמן בתפקיד האם (לסירוגין), הילה בג`יו בתפקיד הילד, ברכה קול (האשה שנולדה לאהבה), גיא מנהיים (האב והמושל) ונח בריגר (רב החובל והמפקד), עינת ארונשטיין (הילד המת) ועוד.  

"זו אופרת אנסמבל, "מסביר שוחט "כמעט תמיד יש כמה זמרים ששרים ביחד ומעט אריות". את מקום המקהלה מחליף אנסמבל קולי של תשע זמרות (נונט – חידוש של שוחט. המקובל להשתמש בעד שמונה זמרות) בתפקידים מגוונים. את הצוות משלים שחקן הקאמרי רמי ברוך בתפקיד "שותת הדם".

הריאיון עם שוחט מתבצע בעיצומן של החזרות, הנערכות במקביל בחללים שונים בבית האופרה ובקאמרי. אני צופה בחזרה אנרגטית של צוות האקרובטים על סצינה עליזה במיוחד – הסצינה שבה החיילים מעלים הצגת ליצנות בפני הילד השקוע בשנתו, מעט לפני שאביו יירצח בירייה. אולם החזרות מתמלא בתנועה ובקצב מסחרר, של האקרובטים הסובבים את המיטה / אפיריון / במה שבה שקוע הילד בשנתו.

העליצות הזו סותרת את קטעי המוזיקה ששמעתי זה עתה באייפוד של שוחט. כשאני מבקשת ממנו לשמוע את הקטע המסיים של האופרה, מספר שוחט כי כשכתב אותו "הדפים היו ספוגים בדמעות. פעם ראשונה שזה קרה לי כשסיימתי לכתוב".

וכשאני שואלת על ההרגשה שלו בזמן החזרות לאחר עבודה כל כך ממושכת על האופרה הוא אומר: "זה השלב הכי יפה בעולם. יותר יפה מההצגות עצמן ומהקונצרטים. אחרי שנים של כתיבה אני סוף סוף שומע את המוזיקה שלי".
 
 
"הילד חולם" תעלה החל מיום שני, ה- 18 בינואר 2010 בבית האופרה המשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב.