האופרה החדשה של אלה מילך-שריף ונאוה סמל היא מעין פנס קסם של זכרונות
שפעה מוזיקלית
"לעוף מכאן" מאת נאווה סמל היה אחד מספרי הנעורים הבולטים בארון הספרים הישראלי, שידע לחבר את הווי המדינה הישראלית הצעירה עם שואת יהודי האי ג`רבה, שרק מעט נודע עליה בשעתו. עתה הוא משמש בסיס לליברית שחיברה סמל עבור יצירה אופראית חדשה של אלה מילך-שריף, כהמשך טבעי וישיר לשיתוף הפעולה המצליח ביניהן באופרה "צחוק של עכברוש".
האתגר ליצור אופרה שבני נוער יוכלו לצפות בה יחד עם הוריהם, ואפילו בלעדיהם, חייב את השתיים למהלכים לא פשוטים, ובעיקר בכל מה שנוגע לליברית, מבנהו והשפה שלו, ובעיקר ביחס למימושה של עלילה בימתית מצירוף של נושאים שונים כמו התיישבות, פיתוחים חקלאיים, אהבת נעורים, יתמות וגעגועים לאם המתה, וכמובן סיפור גורלם המר של יהודי ג`רבה. וכל זאת במסגרת קצרה יחסית, של שעה וחצי.
קוצר היריעה אינו מאפשר פיתוח מלא של דמויות ושל עלילה מעבר לנקודות הציון הברורות שלה, ועל כן תפקיד המוזיקה כפול ומשולש: עליה להיות אטרקטיבית לאוזן, מקורית במרקמיה ההרמוניים-מלודיים, התזמורתיים והקוליים, ולחבר מחדש את הקיטוע לשלם.
אלה מילך-שריף הרימה את הכפפה הנכבדה הזאת, ויצרה שפעה מוזיקלית גדולה אף יותר מסך כל מרכיביה ומבצעיה המצוינים. היא הצליחה להביא את ניחוחות המצלול של ג`רבה החל בקטע הסולו הנפלא לאבוב שפתח את היצירה, וצלילו המיוחד שב ובלט לעד הסוף בתוך התזמור הנפלא לתזמורת קאמרית. פה ושם נצנצו מוטיבים ארץ-ישראליים מוכרים, ולצד נגיעות של הומור בלטה ליריות גדולה, ולזמרים ניתנו אריות יפות ואפילו מרהיבות.
את הצד המוזיקלי הזה מימש היטב המנצח דורון סלומון, בבגד חאקי ובכובע טמבל שניצח על הסינפונייטה הישראלית באר שבע, שנגניה כמוהו בחאקי ובכובעי טמבל ישבו בצד הבמה משמאל, בעוד נגן כלי ההקשה שוכן בצד הבמה מימין. סלומון הצליח להפיק מנגניו ומהזמרים (שלהפתעתי צוידו במיקרופונים אישיים זעירים) איכות גבוהה.
עינת ארונשטיין הקסימה בתפקיד הילדה הדרה החולמת על אמה המתה, ובתפקיד אמה המתה הפליאה לשיר דניאלה לוגסי. ענת עיני-צאלה הייתה עסיסית בדמות לא ברורה לחלוטין של אשה המתפקדת כאם חורגת להדרה, ואלי גורנשטיין היה האב טוב הלב והוא היה נוגע ללב בשיר ערש יפהפה שהמחברות שתלו עבורו ביצירה. עידו מוסרי היה מצוין כרוח הגבית והרומנטית של הדרה, ויצר דמות חיה מאוד של הנער אהרל`ה.
ובעיקר, היה זה גבי שדה עתיר הניסיון ובעל הקול העשיר כל כך שהצית את מרקמי האופרה כולה, במשחקו שובה הלב ובזמרתו הנהדרת בתפקיד מוריס חביבאל, הסנדלר שהילדה הדרה הצליחה לפתוח את סגור לבו ולחשוף את סיפור האי ג`רבה.
את כל אלה איגדה הבמאית יעל רונן להצגה יפה, קולחת, שמאפשרת למוזיקה ולטקסט להגיע אל הקהל. את הבמה ואת התלבושות היפהפיות עיצבה ענת שטרנשוס כמגזרות נייר וספרים תלת ממדיים, ובעיקר היו אלה הצמד קרן גרנק אשר על התאורה ושמואל שוחט כבובנאי צלליות שגנבו את ההצגה לכולם, גם אם לעתים זה היה במנת יתר.
בסופו של דבר נותר רק לברך על שיתוף הפעולה האופראי הזה בין התיאטרון הקאמרי, האופרה הישראלית והסינפונייטה הישראלית באר-שבע, שנתן הזדמנות ליצירה אופראית שנייה ומקורית של אלה מילך-שריף ונאוה סמל, וכבר עולה הציפייה לפרק הבא.