שש להקות הגיעו השנה למרכז סוזן דלל ולמשכן לאמנויות הבמה וצבי גורן גילה שיצירותיהן נבנו לא מעט על יסודות של תאורה אקטיבית.
הרחק משריקות הקסאם
התמזל מזלם של אוהבי המחול בארץ, ובעוד זה עולה ופורח כאן וצובר קהלים חדשים מדי שנה, זהו גם ענף הייצוא המוביל בין אמנויות הבמה, ויש ביקוש רב בעולם לרקדנים, כוריאוגרפים ולהקות מישראל. זאת הדרך הטובה ביותר לקיים דיאלוג יוצר ופורה עם המתרחש בעולם המחול, ובעיקר עם זה של אירופה.
אבל אם הקשר הזה ברור כל כך לאמנים, אין זה כך בהכרח לקהל הישראלי. משום כך, מפעל דאנסאירופה הוא ההזדמנות החשובה ביותר – אם לא הטובה ביותר – להתייחס אל מה שקורה שם, בבירות המחול ואצל יוצרים שעולמם מצוי הרחק משריקות הקסאם וזעם הסירנות הממהרות אל אתרי הפיגועים והדם.
הלהקות שהגיעו מדנמרק, מצ`כיה ומבריטניה ובמידה רבה גם זו שבאה מיוון, עסקו בעבודותיהן בגוף ובנפש האדם, והיה ביניהן יותר ממכנה משותף אחד. שפת התנועה נעה לעבר מינימליזם, או אם תרצו לעבר זיכוך ותמצות, תוך ויתור כמעט מוחלט על מאפיינים וירטואוזיים. את אלה האחרונים ייצגה רק להקת הבלט הספרדי החדשה במופע פלמנקו מרתק, ולעתים עוצר נשימה ומרגש.
המכנה המשותף הבולט ביותר, בכל המופעים, היה הניצול המובהק של התאורה כמשתתפת פעילה מאוד בחשיבה הכוריאוגרפית. זה היה בולט מאוד אצל הצ`כים, הדנים, היוונים והבריטים, וברגעים מסוימים גם אצל הספרדים. וזה היה תיאטרלי מאוד בתפיסת הכוריאוגרפים של הלהקה מהונגריה.
אסוציאציה מקומית בלתי נמנעת
הלהקות מבריטניה ומהונגריה התמודדו עם יצירות "קלאסיות": להקת הנרי אוגוויקי הבריטית העלתה גירסה חיוורת לאופרה הקצרה "דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל. הכוריאוגרפיה לא הצליחה ליצור זיקה של ממש עם האופרה, למעט בקטע סולו אחד לקראת הסוף, והדבר בלט במיוחד על רקע היצירות האחרות שהועלו בשתי תכניותיה של הלהקה.
להקת המחול העכשווי סגד מהונגריה הגישה שתי יצירות חדשות: "כרמן", לצלילי הסוויטה שיצר המלחין הרוסי רודיון שדרין מהמוזיקה המקורית של ביזה, ו"פולחן האביב" מאת סטרווינסקי. ב"כרמן" שיצר הכוריאוגרף הישראלי אורי איבגי נעשה אמנם ניסיון מעניין להעביר את ההתרחשות למחנה מעצר, ויש מי שראה בכך משל לקומוניזם שהיה בהונגריה, או אפילו למה שמתרחש אצלנו, אבל למעט דואט יפהפה אחד לא הייתה ביצירה הזאת אמירה כוריאוגרפית מעניינת.
מוצלחת יותר הייתה הגירסה ל"פולחן האביב", שבה השבט המקריב את קרבנו הוא מעין כנופיה מקומית-שכונתית הפועלת לפי פקודה של מנהיג, והקרבן היא צעירה חריגה, שמנסה להתקבל ונדחית. סיומה המרשים של היצירה העלה בי אסוציאציה מקומית מאוד כאשר הקבוצה חוותה תהליך מוכר של רצח, המתחלף בפולחן של "כולנו אשמים" והמשכו בהיטהרות מהדם והנחת זרים על הגופה. בלתי נמנע כנראה בהתחשב בעובדה שצפיתי בהופעה ביום השנה לרצח רבין.
מסע חורף בתוך שואו ראוותני
מבחינות רבות פרויקט דאנסאירופה הנוכחי הציג לכל אורכו שאפתנות יצירתית, ששיאה המוצלח היה ב"מסע חורף" של להקת המחול הלאומי של צפון יוון ותיאטרון המחול אוקטנה, היצירה שחתמה את פסטיבל המחול האירופי.
זאת יצירה מורכבת, גם אם קשה לקרוא לה בשם "מחול". הכוריאוגרף והבמאי קונסטנטין ריגוס יצר עם רקדניו שילוב של תנועה, משחק ושואו מרתקים, ובהתאמה לשילוב הקטעים ממחזור השירים "מסע החורף" מאת שוברט, להיטים של רובי וויליאמס, וגם את "My Way" של אלוויס-סינטרה ומי לא, ומוזיקה מקורית של דימוסטנס גריבס.
"מסע חורף" זה נע על נתיבים של זכרונות, חשבון נפש, נופים, משחקים, ודרמה באמצעים חושניים מאוד, לעתים נוגעים ללב, מעת לעת משעשעים, מצחיקים, ומעוררי מחשבות על מסעו הנמשך של האדם אל הבלתי נודע. וכל זה בתערובת חכמה של תנועה אינטימית בתוך שואו ראוותני מאוד.
בסך הכל תצוגת המחול האירופי כפי שהייתה ב"דאנסאירופה 2004" נעה בין חדשנות, לעתים רק לשמה, לבין תפיסה בימתית ברורה, אם בזכות התאורה האקטיבית או אם בזכות התפיסה התיאטרלית. ובכל מקרה זאת הייתה הזדמנות ללמוד ולהתוודע אל המתרחש בעולם המחול, אי-שם מעבר לנתב"ג 2000.
עוד על מופעי דאנסאירופה 2004
צבי גורן
08/11/2004
:תאריך יצירה
|