למעלה מ-50 שנות קריירה

הבמאי הצרפתי אריק רוהמר, שמת שלשום בפריז בגיל 89, היה אחד ממניחי היסוד לחבורת היוצרים ההוגה והמוכשרת שהרכיבה את "הגל החדש" הצרפתי, באמצע המאה הקודמת, לצד במאים גדולים ממנו כז`אן לוק גודאר, אלן רנה ופרנסואה טריפו. ועדיין רוהמר היה אחד מחשובי יוצרי הקולנוע של צרפת במאה ה-20.
 
הוא נולד ב-1920 בחבל אלזס. שמו המקורי היה ז`אן-מאי מוריס. כבר בשנות העשרה סקרנותו האינטלקטואלית משכה אותו לפריז, שם החל ללמוד ספרות והיסטוריה, וברבות הימים הפך לפרופסור לספרות. את השם אריק רוהמר בחר כמחווה לשחקן והבמאי הגרמני אריק פון שטרוהיים ולסופר בן המאה ה-19 סאקס רוהמר.
 
בראשית דרכו בעיר האורות עבד רוהמר כעיתונאי ואף פרסם רומן בשם "אליזבת", ב-1946. זמן לא רב לאחר מכן הוא גילה את הקסם הטמון בקולנוע ועשה הסבה לעיסוק תיאורטי, ובהמשך מעשי, באמנות השביעית. רוהמר הצטרף לקהילת הקולנוע האקדמית של הגדה השמאלית והחל להציג סרטים ולהרצות עליהם במועדון הקולנוע של הרובע הלטיני.
 
שם התוודע לקבוצת הקולנוענים האידיאולוגים הנמרצים ובעלי האג`נדה האינטלקטואלית שעליה נמנו, גודאר, טריפו, ז`אק ריווט וקלוד שברול. יחד איתם הוא יסד כתב עת לחובבי סרטי איכות, בשם "לה גאזט דו סינמה", ב-1950. אלא שהמגזין הזה נכשל טוטלית, אך בעקבות ההתנסות הזו ליכד אותם תחת מנהיגותו תיאורטיקן הקולנוע הגדול אנדרה בזין, והוציא איתם כתב עת חדש בשם "מחברות הקולנוע".
 
החל משנות ה-50 זכה כתב עת זה להצלחה גדולה, והאמנים שקיבץ בזין החלו לכתוב בו מאמרים משכילים וניתוחים מבריקים של הקולנוע האמריקני והצרפתי ומצבו באותה תקופה. רוהמר ושברול פרסמו בחוברת זו מאמר ביקורת מקיף ומאלף על עבודתו של אשף המתח אלפרד היצ`קוק.
 
עד מהרה הם עברו מתיאוריה למעשה, ובסוף שנות ה-50, בעיקר בשנים 1958 ו-1959, יצרו והוציאו למסכים מבחר סרטים שקוטלגו כיצירות הראשונות של "הגל החדש". היו אלה "עד כלות הנשימה", של גודאר, "400 המלקות" של טריפו, "סרז` היפה" של שברול ו"מזל אריה", של רוהמר (שלא כל כך הצליח). "הגל החדש" המשיך, כידוע, לפעול ולשגשג, ורוהמר נחשב לאחד היוצרים הקבועים הפועלים במסגרתו. בין השנים 1957 ו-1963 הוא שימש כעורכו של המגזין "מחברות הספרות"
 
במשך יותר מ-50 שנות קריירה הוא ביים 25 סרטים, רבים מהם זכו בפרסים, במועמדויות שונות ובהוקרה מצד המבקרים וגם הקהל הרחב. סרטו "הלילה שלי עם מוד" היה מועמד בשנת 1969 לאוסקר, בקטגוריית התסריט המעובד. ב-1967 הוא זכה לראשונה בפרס "דוב הזהב" בפסטיבל ברלין, בעבור "האספנית", ובשנת 1983 זיכה אותו בפרס זה גם סרטו הנודע "פאולין על החוף".
 
את פרס חבר השופטים של פסטיבל קאן הוא קטף ב-1976, בזכות סרטו "המרקיזה פון או", וב-2001 הוענק לו בפסטיבל ונציה פרס מפעל חיים. הוא המשיך לעבוד כמעט עד מותו, וסרטו האחרון, "הרומן של אסטריאה וקלדון" יצא למסכים ב-2007 לאחר שהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה.