מופע הסאטירה החדש של גיא מרוז השאיר את מיכל בן דוד פעורת פה. מרוז שם מעט מאוד גבולות לסאטירה הבוטה אך המחויכת שלו, שמאחוריה מסתתר געגוע עמוק ליצחק רבין.
אף אחד לא יוצא זכאי
תשכחו משיעורי היסטוריה, מלויאליות לדגל, מנדרים כמו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". זה הזמן להפוך את הסדרים ולהתחיל מהתחלה. חיילי צה"ל יקריבו את חייהם רק אחרי ששרון, פרס, נתניהו וכל היתר יקריבו את חייהם שלהם. גיא מרוז משכתב את דברי הימים, ובערב סאטירי חדש שהוא מעלה אף אחד לא יוצא זכאי.
טוב, נתחיל מההתחלה. 4 בנובמבר 2004. תשע שנים אחרי שלוש יריות ששינו סדרי עולם בישראל. גיא מרוז עולה לבמה בקפה-תיאטרון הקאמרי., למופע קוראים "ערב בלי יגאל עמיר". ברקע נשמע הקול שלו, שמזהיר שיהיו כאלה שיפגעו מהדברים, שאין שום ניסיון ליפות את הסיטואציה. "אנחנו לא מרגישים צורך להתנצל", חותם הקול.
באחת ההזדמנויות שמעתי את מרוז אומר שהחברה בישראל לא בשלה לשמוע סאטירה על עצמה, אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד, והערב הזה לוקח את הדיון על רצח רבין כמה צעדים מעבר לפוליטיקלי קורקט.
במהלך הערב משלב מרוז מונולוגים וקטעים שהוקלטו מראש - שיחות טלפון שניהל עם אנשים כמו אמו של יגאל עמיר, צחי הנגבי, ענבל גבריאלי ולריסה טרימבובלר. עם צחי הנגבי הוא דיבר על הפקת הרצח, את ענבל גבריאלי הוא שאל אם היא יכולה לבוא למלצר בקאמרי ומטרימבובלר הוא ביקש לכתוב 300 מילה על ההיבט האנאלי של דתיים שדופקים רוסים. את השיחה עם לריסה הוא מסיים ב"לריסה, הלוואי שתמותי", ולמרות הבוטות, למרות שהוא אולי מגדיש קצת את הסאה – הוא מצליח להבהיר את הכוונה שלו ואת הסלידה והבוז שהוא חש כלפיה.
חשבון הבנק של אביב גפן
פתאום מרוז מפנה שאלה לקהל – "מי נגד הרצח?" כמה ידיים מורמות לאוויר, והתלמידים הממושמעים משיבים למורה המלומד למה רצח זה דבר פסול. אחר כך הוא שואל "מי בעד הרצח?" ומזמין את אחד היושבים בקפה, לבמה. מתברר שזה לא אחר מאשר אביב גפן. האבא הרוחני של ילדי הנרות ומי שעשה שולם עם רבין והפך מנער פרוע לשגריר של רצון טוב מגלה כאן צד סאטירי, שלא ידענו על קיומו. "רצח, רצח", הוא אומר למרוז, "למנהל הבנק שלי זה לא משנה איך אני סוגר את המינוס. אני עושה כסף מהמתים".
מרוז הוא קומיקאי בחסד. חידודי הלשון שלו והעובדה שהוא לא מפחד להסתכל למציאות ישר בעיניים זורעים לפעמים אי נוחות. ב"ערב בלי יגאל עמיר" היו די הרבה רגעים כאלו. ולמרות זאת, הפעם ניסה מרוז להישאר "רק על הקווים". "בלי הומור שואה ובלי הומור על רון ארד", הוא מצהיר, והחיוך הממזרי שלו מסגיר שהשתיקה עולה לו בבריאות.
"אם להתגעגע זה קיטש = שיהיה קיטש"
ספק אם אפשר היה לשרוד את המוצר של מרוז בהגשה של מישהו אחר. זו הגדולה שלו. הוא מחייך ותוך כדי משחיל את החצים שלו למקומות הכי עמוקים. הוא קוטל לכם את הצורה, בלי שתרגישו ולפעמים זה אפילו נעים. רק כשיוצאים החוצה, ומעכלים, מבינים מה בכלל היה שם. "ערב בלי יגאל עמיר" הוא אולי אחד המפלטים האחרונים מהטירוף ששורר פה במדינה.
סוף המופע מגיע גם הוא במפתיע. מרוז,שכל הזמן מנסה לא לגלוש לקיטש ולבנאליות, מרשה לעצמו קצת. "אם להתגעגע ליצחק זה קיטש, אז על הזין שלי, שיהיה קיטש" הוא חותם, מודה לקהל ויורד מהבמה.
כשהאורות נדלקים יש תחושה שהסיום היה כואב מדי, קצר מדי, חד מדי. טוב, ככה גם הסתיימו חייו של יצחק רבין.
למועדי מופעים
מיכל בן דוד
התמונה באדיבות אתר און הפקת
08/11/2004
:תאריך יצירה
|