גיבורים מורדים
 
גלורי קמבל (סשה אגרונוב) וסשה בלוחין (אנטון אוסטרובסקי) הם חיילים בודדים, עולים מרוסיה ללא משפחות בארץ, המשרתים בגולני. למרות היותם זרים בהוויה הישראלית, הם מורעלים על צה"ל. גלורי לא יוצא לחופשות אלא משפר בסופי השבוע בבסיס את יכולותיו כקלע-צלף. סשה, בנו של גנרל רוסי, מתקבל לקורס קצינים. השניים יוצאים לחגוג בערב יחד את הבשורה המשמחת, וכאן מתחילות הצרות. זמן לא רב לאחר מכן הם נעצרים בבסיסם ללא הסבר, ומועברים למשפט צבאי. שם מתברר להם שמאשימים אותם בגניבת נשק ובהעברתו לחמאס.
 
השניים מוצאים את עצמם בכלא צבאי, שם הם נתונים להקנטות והצקות מצד הכלואים ומצד המפקד האחראי עליהם, סמל גלפרין (הנרי דוד) שמתעלל בהם פיזית ונפשית. קמבל האימפולסיבי מגיב באגרסיביות, ובמקביל מנסה לשמור על חברו, המעודן ובעל המזג המתון הרבה יותר, לבל ייפגע.
 
אבל ההטרדות הולכות וגוברות, וכשהשניים לא זוכים לקבל מענה על דרישתם למשפט חוזר, מנצל קמבל הזדמנות ללכוד את אחד הסוהרים, ובהמשך תופס גם את המפקד שהתעלל בו. גיבורינו מחזיקים בהם כבני ערובה, ובהמשך ישתלטו על לשכת המפקד, משם ינהיגו מרד ספונטני, וידרשו לנהל משא ומתן עם מפקד העל, תת-אלוף בן ארויה (צחי גראד), על תנאיהם לשחרור שבוייהם.
 
זו בקצרה עלילת "הבודדים", סרטו החדש, השני באורך מלא, של רנן שור, המבוססת על מקרה אמיתי  שאירע ב-1997.
 
שור, 57,  מסכים איתי שבמובנים רבים הסרט החדש  שונה מ"בלוז לחופש הגדול", פיצ`ר הבכורה שלו, שיצר ב-1987. "החומרים של `בלוז` הכתיבו הסתכלות על קבוצה, על חבורה", אומר שור. "הנושא של חבורות בקולנוע הישראלי היה מאוד מצומצם אז ועשיתי את `בלוז` גם, בין היתר, כאנטי-תזה ל`אסקימו לימון` ולסרטי הנעורים של התיכון המצליחים ברובם, שנראו לי מצומצמים ודיברו בעיקר על מין ועל יציאות".
 
"ב`בלוז` טענתי שיש לגיטימיות לגיבורים אינטליגנטים, שאוצר המילים שלהם יותר גדול משל אלה של `אסקימו לימון`, וגם  מזה של גולדה מאיר. `בלוז` ו`הבודדים` הם מבחינתי סרטים דומים ושונים. ב`הבודדים` עניין אותי, גם בתוקף עיסוקי בבית הספר וגם בכלל, לבנות גיבורים. לטענתי, לא רק ב`בלוז` אלא בקולנוע הישראלי בכלל בשנות ה-80, ה-90 ובעשור הזה, יש מעט מאוד גיבורים. יש זוגות, יש חבורות. אבל, הבו לנו גיבורים: אנשים שאיתם אתה הולך, עובר דילמות וחווה. וככל שהגיבור יותר חריף ומוקצן, כך הסרט קם ונופל איתו".
 
"שני הסרטים עוסקים במרד, וב`בלוז` עניין אותי לבדוק את היכולת של ישראלים או בני הארץ לשאול שאלות, למרוד בסביבה קונפורמיסטית במהותה. עניין אותי לבדוק גיבור שהוא מורד, וכמעט אין כאלה בקולנוע הישראלי. הגיבור היחיד באופן מסוים שרלוונטי הוא סלאח שבתי, הגיבור העולה החדש של שנות ה-50. כשם שהרוסי הוא העולה החדש של `הבודדים`. המתח ואי הבנת פערי המנטליות בינו ובין הישראלים הקולטים, הם חלק מאי ההבנה בתפיסת המציאות, המובילה למרד של הגיבורים. ניסיתי ליצור גיבור מורד בדומה לזה שקיים בקולנוע האמריקני או הצרפתי, קולנועים שיש בהם פעולה ואלימות. ב`נועה בת 17` היה מורד מסוג מסוים, אבל בקולנוע הישראלי בכללו אין כמעט מורדים".
 
הדמויות ב"הבודדים" הם בעצם אנטי גיבורים, יותר נכון לוזרים
 
"הם באים ממקום של אנטי גיבור, ממצב של לוזריות, ושל להיות שפוטים. אבל הגיבור המרכזי, שהוא גלורי, והשם אינו מקרי, עומד בעצם לבדו בנחישות. זו דמות של גיבור שיכול למרוד, שאין לו מה להפסיד, שהמצוקה שלו היא מצוקת אמת, והזעקה שלו אותנטית. הקולנוע הישראלי לא עסק בזה, לא נתן למורד את הבמה, אם כי עושה את זה יותר ויותר בשנים האחרונות, למרות שלרוב לא בתפקיד ראשי ולא כגיבור. בסופו של דבר זה סרט שמובא באמצעות הגיבורים הדחויים, השפופים".

 רנן שור והשחקנים על הסט, צילום: יוסי צבקר

קשר גורדי בין שני גברים
 
לאורך 20 השנים עברת, אני מעריך, על סיפורים ותסריטים שונים לסרט הבא, ובסופו של דבר התעכבת דווקא על הרעיון הזה
 
"היה סרט שקדם לכך שרציתי לעשות. סרט תיעודי עם מוטיבים עלילתיים על אורי זוהר, שנקרא `אורי זוהר – החלום הישראלי`. הרכבתי, כתבתי והגשתי אותו לקרן הקולנוע כשנתיים לאחר `בלוז`. הוא עבר גלגולים של שנה וחצי, ובסוף אמרו לי לא.
 
"בין זה ובין `הבודדים`, שצד את עיניי כנושא ב-1997, לא מצאתי דברים אחרים, אם כי לא חיפשתי באינטנסיביות, כי הייתי עסוק בענייני בית הספר (`סם שפיגל`, אותו הקים ב-1989 ועומד בראשו עד היום- נ. מ.)".
 
איך בעצם הגעת לסיפור האמיתי שממנו בניתם את התסריט?
 
"קראתי על כך בכתבות עיתונאיות במוספי סוף השבוע, ומייד צלצלתי לזונדר (משה, אחד התסריטאים) ותוך שבועיים התחלנו לעבוד. עבדנו על זה און-אנד-אוף שש שנים, ומגיע לו כל הקרדיט. אבל כל הזמן הטרידה אותי השאלה, למה נדלקתי על זה? החומרים האלה כאילו לא טבעיים לי. אני לא רוסי, אני לא דובר רוסית, אני בן הארץ, דור שישי בארץ. אני מאוד מאוד ישראלי, עם כל מה שמשתמע מכך. בחיים שלי לא הייתי בכלא. נשאלה השאלה, למה חשוב לי הסיפור הזה. השאלה הזו ליוותה אותי גם בשנת העבודה לפני הצילומים, וגם בצילומים עצמם. והניסיון להבין למה אני עושה את הסרט, כיוון אותי יותר ויותר במהלך העבודה להגיע למקומות שאותי יותר מעניינים.
 
"יותר ויותר הבנתי, שמה שמעניין אותי זה התפתחות העלילה החיצונית. הבנתי שהקונפליקט בין המורדים לבין הצבא הוא לא הדבר הקובע מבחינתי. מה שמעניין אותי זה לעשות סרט על חברות, ובמובן זה יש דמיון ל`בלוז`, על זוגיות, על אהבה, על בגידה. על הקשר בין היחיד, או הזוג במקרה הזה, לממסד.
 
"כשבא אליי צחי גראד, שמגלם את סגן אלוף בן ארויה, וביקש ממני לתאר לו בקצרה את התפקיד, אמרתי לו: אתה עדנה פלידל (מנהלת בית הספר)  ב`בלוז לחופש הגדול`. הבנתי שמעניין אותי העיסוק בבדידות ובקשר הגורדי - לא הומוסקסואלי, לא הומו-אירוטי – בין שני הגברים. גיליתי גם שאני ניזון בו מהשפעות של סרטים - מ`אחר צהריים של פורענות` ו`חומות של תקווה`, ועד `קאטר ובון` וסרטי הפראנויה האמריקניים של סוף שנות ה-70, שאני מתחבר אליהם. אל הנוקשות, אל הבעתה".
 
מה היו הבעיות המרכזיות שהתמודדת איתן במהלך עשיית הסרט?
 
"עדיין הטריד אותי עד כמה אני מסוגל להיות שותף לכתיבה ולביים אנשים שלא כמו ב`בלוז`,שזה מפה וגם אם אתה עושה טעות, לפעמים באינטואיציה היא מתבררת כנכונה במסגרת התסריטאית של האנשים, התקופה ואתרי הצילום.
 
"פה הייתי צריך להמציא כלא, ופניתי למעצב האמנותי עידו דולב ולצלם דוד גורפינקל, כדי להרכיב יחד את מראה הכלא הצבאי. הרי אף פעם לא היה כלא צבאי בקולנוע הישראלי. היה את `מאחורי הסורגים`, כסרט כלא, אבל כלא אזרחי. היינו צריכים לעצב כלא צבאי, ולא רצינו לעשות אחד על אחד את המודל של כלא 6. היינו צריכים לבנות מציאות ריאליסטית, באחדות של זמן ומקום. זה עולם שהוא לא טבעי לי, והייתי צריך לעשות הכול כדי להפוך אותו לטבעי.
 
"זה הזכיר לי שכעיתונאי ב`במחנה` שלחו אותי בזמן מלחמת יום כיפור לעשות כתבה על מה שייקרא לימים `עמק הבכא`. ואני ג`ובניק ולא הבנתי, ועד היום אני לא מבין, איך שריון עובד ואיך טנק עובד. אבל הייתי צריך להיכנס לראש של האנשים שם ולהבין אותם. ידעתי שאני צריך לכבד אותם, כי אני הג`ובניק והם הלוחמים. הייתי צריך להתרשם מהמקום, לשמוע את השפה, להבין את העולם האסוציאטיבי, ואת עשרת הדיברות של כל אחד ואחד מהלוחמים, ולכתוב את הסיפור שלהם. ועשיתי את זה בהצלחה.
 
"הבנתי אז באופן מאוד עמוק מבחינתי, שאם אתה מצליח להגיע איתם למידת אינטימיות הנדרשת, ולהבין את הסיפור שמטריד אותם – זה עולם ומלואו. זו הייתה גישתי גם בסרט".
 
נעזרת בחיבור התסריט בשלושה כותבים פרט לך
 
"הסתייעתי בשלושה כותבים, שעבדו אחד אחרי השני, והיו גם מקומות שבהם עבדנו יחד. התחלתי עם משה זונדר, אבל ברגע שהחלטתי ללכת לעלילה יותר פנימית, הרגשתי שכחברים טובים בילינו יחד יותר מדי, והחיבור הגיע למיצוי, גייסתי את גיא מאירסון, שעבר חוויה של כלא. הייתי ממשיך איתו עד הסוף, אילולא היה עליו לנסוע לבוסטון אז, ואילו אני הייתי צריך מישהו לידי, להמשך העבודה. לא יכולתי לנהל את זה בשיחות טלפוניות איתו.
 
"את ניר ברגמן הבאתי מאחר שהוא היה זמין וגם משום שרציתי לחמם את הסרט, מה שגיא לא רצה לעשות. התסריט היה יותר קשה קודם לכן, וניר סייע לחמם אותו. גם בתפיסה האמריקנית, לא בהכרח תסריטאי אחד עובד על סרט. יש מצב שאדם נוסף מביא זווית חדשה ורעננה, וככל שהתהליך התמשך הרגשתי שגם אני משתנה תוך כדי כתיבה. היה חיוני לסרט שיהיו כמה כותבים".         

   
מימין: סשה אגרונוב, אנטון אוסטרובסקי (צילומים: יח"צ)

"יש כאן קהל טוב"

הרגשת בטוח לבחור בשני שחקנים ראשיים שהם חסרי ניסיון במשחק?
 
"זה משונה. מצד אחד הייתי בחרדה מכל הציפיות, אבל דווקא בגלל זה הרגשתי משוחרר. התחושה שלי הייתה שאני לא חייב שום דבר לאף אחד, ושאני צריך לעשות מה שאני מבין, איך שאני מבין ומה שאני רוצה.
 
 גם ב`בלוז` היו נון-אקטורס, אבל במקרה הזה לא מצאתי שחקנים שיוכלו לגלם את הדמויות האלה, לטעמי. בכלל, אין כאן הרבה שחקנים רוסים. רציתי שחוויית ההגירה והשפה תהיה על הפנים ובגנים של השחקנים, ולא רציתי שאיתי טיראן, למשל, ילמד רוסית. מבחינתי, בלי להישמע יהיר, ההישגים הגדולים שלי בסרט הם המוזיקה של השפה והעבודה עם השחקנים. המלהקת שלי, אורית אזולאי, ואני התחלנו לסרוק את הארץ, להגיע למקומות שבהם חיים רוסים, כדי למצוא שחקנים. סרקנו גם מקומות של חיי לילה ושם מצאנו את אנטון אוסטרובסקי דרך תלמידה בסם שפיגל, שהחבר שלה איתו בלהקה.
 
"הבעיה שלנו הייתה עם המועמד לתפקיד גלורי. חיפשנו צעיר בעל כוח פיזי וכריזמה. הוא צריך להיות מן רוברט דה נירו או אל פצ`ינו כזה. את סשה אגרונוב מצאנו באופן אירוני בבית הספר, לאחר שהגענו בחיפושינו עד מוסקבה.
 
"המעניין הוא ששניהם משחקים דמויות הפוכות ממה שהם בחיים. סשה הוא חוזר בתשובה, נמצא בתהליך רוחני, ביישן, לא לוחץ יד ולא מוציא מילה מהפה. הוא האנטי גיבור שביניהם, במראה שלו ובהתנהגות שלו, וכשהחלטנו ללכת עליו היינו צריכים להחזיר אותו למה שהוא היה במציאות: חייל בודד מצטיין בגולני, שנפלט מהצבא והיה חבר של המורד המקורי והכיר אותו לעומק. המושגים היו ברורים לו, אבל מבחינה מנטלית הוא היה בעולם הפוך מזה.
 
"כשהחלטנו שאלה השחקנים, הכנסנו אותם למחנה עבודה. הם גרו יחד בדירה של חברת ההפקה (`נורמה הפקות`), העברנו אותם אימונים פיזיים יומיומיים עם מאמן כושר. הם היו בקבוצת הכנה לגיוס לצה"ל, צפו בכל הסדרות הצבאיות, קראו טריוויה צבאית, היו בבסיסי גולני, וגם בילו יום בכלא. עבדתי איתם על התסריט יום-יום, כי היה לי ברור שצריך לבנות את הביטחון העצמי שלהם, זה מול זה ומול הסרט. התהליך הזה הוביל אותם לרכוש ביטחון לעמוד מול 35 אנשי צוות ולשחק באחדות של זמן ומקום, בקונטיניואיטי רציף".
 
אין לך חשש שהקהל לא ירצה לראות סרט כלא לא קל לעיכול?
 
"גם לעשות את `בלוז` ב-1987-1986 נראה לא מסחרי וכסרט שאין לו סיכוי. המשקיעים אמרו לי שהקהל הישראלי לא יעמוד בכל כך הרבה מלל ובכל כך מעט סקס, ובדיונים אידיאולוגיים.
 
אני חושב שסרט שיש בו אמת והוא מציג מציאות בצורה חשופה, יכול להגיע לקהל רחב. וכשראיתי את ההפגנה של 400 אלף איש נגד מלחמת לבנון ב-1982, אמרתי לעצמי שיש קהל ל`בלוז לחופש הגדול`. כך גם לגבי הסרט `חיים של אחרים`, שהיה סרט קשה, וראו אותו בארץ 200 אלף איש, וזה עוד סרט בגרמנית – אז יש כאן קהל טוב. אני מאמין ש`הבודדים` יהיה סרט מסחרי".
 
"במידה רבה הנחתי בצד את העשייה לטובת ההוראה"
 
שור הותיר לאורך 40 שנה חותם עמוק במניפה רחבה של פעילויות תקשורתיות, אמנותיות ותרבותיות. כנער הופיע בתיאטרון, שידר ברדיו וכבר בגיל 16 יצר סרטונים קצרים. בצבא היה חבר בלהקת פיקוד מרכז, כתב ב"במחנה" ושידר ב"גלי צה"ל".
 
כן עסק בכתיבה עיונית וביקורתית, יצר סרטים קצרים, מילא שלל תפקידים בסרטים, מתסריטאי ועורך תסריטים ועד מלהק, עוזר במאי ושחקן. הוא היה חבר בקבוצת קי"ץ  לקידום קולנוע ישראלי איכותי, ויזם את הקמת קרן הקולנוע הישראלי. וגם עסק בהוראת קולנוע באוניברסיטת תל-אביב, בה למד לפני כן, ובבית צבי. וכאמור מפעלו המרכזי הוא הקמת בית הספר הגבוה לקולנוע  "סם שפיגל" וניהולו.
 
אני שואל אותו מדוע מכל המכלול הזה, רקורד העשייה הקולנועית של סרטים באורך מלא ברזומה שלו מצטמצם לשניים. "אין לי תשובה אחת לשאלה הזו", הוא אומר. "יכול להיות שבמובנים מסוימים אני מפונק, למרות שאני עובד קשה. פעלתי למען הקולנוע הישראלי, הקמתי קרנות, עשיתי עבודה וולונטרית. אני רואה עצמי כאיש קולנוע וכאיש של תרבות ישראלית, ובכל רגע נתון שאני עושה משהו, אני עושה אותו בצורה טוטלית. אתה שואל אותי אם הייתי רוצה שיהיו מאחוריי עוד שני סרטים עד היום? הייתי רוצה, אפילו מול להקים ולנהל את `סם שפיגל`.
 
"במידה רבה הנחתי בצד את העשייה לטובת ההוראה והפעילות הציבורית. אני בקשר מאוד אמיץ עם התלמידים, מלווה אותם בעשייה, משמש להם אולי כסוג של רבי, וייתכן שמבחינת העשייה האישית זה משתק.  אצלי הפתילייה היצירתית האישית כנראה גם מתבשלת על אש קטנה, למרות שכפרסונה ציבורית, אני פועל מאוד מהר ומאוד נחוש.
 
"יש פער אצלי בין האישיות הפרטית לבין העשייה הציבורית שהיא בעין הסערה, ואני לא מתמקד בדבר אחד. יש משהו יפה בעיניי אצל אמנים שעוסקים במקביל בתחומים רבים. דן בן אמוץ, למשל, היה סופר וגם סטנדאפיסט וגם שחקן וגם תסריטאי. יש משהו יפה בריבוי הפעילויות והיכולות, אפילו שזה כולל לפעמים גם סתירות פנימיות, והפרישה הרחבה הזו של עשיות שונות מעידה אולי גם על חוסר מיקוד.

"אתה שואל האם אני חש סוג של החמצה? כן. האם זה כואב לי? כן. האם שילמתי מחיר על 20 שנה של עבודה בת שבעה ימים בשבוע של נסיעות בין שתי ערים, מתל-אביב לירושלים? כן. האם המחיר היה שווה? כן".
 
ייתכן שההוראה סירסה לך במובן מסוים את העשייה?
 
"יש לי שליחות ציבורית פנימית, ועשיית הסרט משמעותה הייתה להחזיר אליי משהו שקצת היטשטש אצלי – הליבידו שלי כאמן. האופן שבו אני עובד כמנהל, עם הרבה פונקציות בסרטים של התלמידים, בתסריטים, בעריכה וכו`, זה אומר שאני צריך להיכנס לראש שלהם ולהעניק להם. ואין ספק שזה לוקח ממך.
 
"סיפר לי דובר (קוסאשווילי), לפני כמה שנים, שיצא לו ללמד שנה באוניברסיטה, אבל הוא הפסיק, כי זה שאב ממנו כול הכוחות היצירתיים. `הבודדים` אפשר לי לחזור לרגעים שכבר התרחקתי מהם. כשאני רואה בית ספר, אז החשיבה שלי היא אסטרטגית. אבל כשעושים סרט, או כותבים ספר או מחברים יצירה מוזיקלית - אז ממוקדים במטרה מאוד קונקרטית ויכולים להתרכז רק בה".
 
אורי זוהר וגם אפרים קישון, יצרו קולנוע בלי ללמוד קולנוע, אבל היו יוצרים יוצאי דופן. אתה מאמין בלמידת התחום לפני שיוצאים לעשות סרטים
 
"אני מאמין גדול בבתי ספר לקולנוע. אורי זוהר ואפרים קישון עברו בזמנם מסלולים אחרים. אורי הגיע לקולנוע מהבידור, והבשלות שלו כשחקן, כאמן וכמביא קהל, פעלה לזכותו גם כיוצר סרטים. כך גם אסי דיין, שהשתפשף כשחקן לפני שהחל לביים. לאורי זוהר לקח איזה שלושה סרטים, אולי יותר, כדי להבין מה הוא עושה.
 
"אני מאמין בכוח שמקנים בתי הספר לקולנוע, שכבר במסגרתם מתחילים ליצור, וזהו לימוד לא רק עם מורים  אלא עם חברים מאותה קבוצת גיל. זו חוויה שאין מופלאה ממנה".