מרקם התנועות הזהות
שנה מפרידה בין גרסת הבנות של ערב המחול המיוחד שיצר אוהד נהרין לרקדניות בת שבע לגרסה החדשה שהוא שב ויצר עבור בני להקת בת שבע. סדר הקטעים השתנה, אך בעיקרון כל מה שכתבתי בשעתו על פרויקט 5 שריר וקיים, ואולי אף ביתר שאת.
בחיוך אוסיף כי באותו בוקר של המופע ראיתי שוב, ולגמרי במקרה, את אותו ביצוע מופלא של הבולרו נוסח בז`אר שעליו כתבתי באותו מאמר וערב קודם לכן שוב ביליתי בערב מחול ספרדי, ראיתי את גרסתו של אנטוניו מרקז לאותה יצירה.
על מנת שלא לחזור על דברים שנכתבו, לא אחזור אל השאלה העוסקת באיכות היצירה, המורכבת למעשה מארבע יצירות מ-24 שנות כוריאוגרפיה של נהרין. הפעם מה שאני מנסה לבחון הוא את השינוי הקשור למינם של המבצעים, והשאלה היא אם אמנם יש הבדל בין שני הנוסחים.
על פניו המענה על השאלה ברור מאליו. יש שוני ניכר לעין בין גברים לנשים גם כשהם מבצעים את אותה יצירה. הגוף הרוקד של גבר אחר מגופה הרוקד של האישה. גם אם הרקדנית שרירית מאוד, וגם אם הרקדן ענוג ורך וגם אם התנועה שהם מבצעים זהה לחלוטין, אם כי זה רק לכאורה.
מרס קנינגהם, הכוריאוגרף האמריקני הגדול שהלך לעולמו לפני כמה חודשים, טען כי התנועה תהיה תמיד אותה תנועה, נקייה ממשמעות חיצונית או פנימית, והיא זו שמעניינת אותו, גם אם ברור לו שהרוקד אותה מעניק לה באמצעות גופו את הפשר ואת התוכן. מרקם התנועות של נהרין הוא אולי ההוכחה הברורה לכך, ובמיוחד בקטעים "ג`ורג ו-זלמן" מ-2006 שפותחים את הערב.
זה ברור בסדרת התנועות הקבועות של כל אחד מחמשת הרקדנים (יניב אברהם, שחר בנימיני, מתן דסקל, דאג לת`רו ואיאן רובינסון) החוזרות על עצמן לצלילי המוזיקה של ארוו פארט והטקסט המחזורי של צ`ארלס בוקובסקי בקולה של בובי סמית. אבל זה נשבר כאשר נהרין יוצר סולו קצר לכל אחד מהם בתורו. הזהות הא-מינית לכאורה של התנועה המחזורית הופכת בקטעי הסולו השונים לזהות גברית אינדיבידואלית, בהתאם לזהות הגופנית של כל אחד מהחמישה. ומעניין שכך גם הדבר בגרסת הבנות.
דואט ארוטי, שלישייה מינית
היצירה השנייה בערב המיוחד הזה היא הדואט המקסים "B/olero “, שנוצר בשנה שעברה במיוחד לפרויקט. כלומר, דואט שנוצר עבור שתי הרקדניות שביצעו אותו אז (אייר אלעזרא ובובי סמית), ועתה הוא הופקד בגופם של שני הרקדנים שחר בנימיני ודאג לת`רן. הדואט הזה, לצלילי גרסת הסינתיסייזר של טומיטה היפני, הפך במפתיע לרך יותר, אינטימי ואירוטי בביצוע הגברי, לעומת החוויה האסתטית של הביצוע הנשי. האם ניתן להסיק מכך מסקנה כלשהי? אינני בטוח. אבל אולי הצצה ברחובות העיר, אל זוג בנות המהלכות מחובקות או נפרדות, ואל זוג בנים הצועדים בנפרד או מחוברים, תרמוז לפשר ההבדל בגרסאות הבימתיות של הדואט הנהדר הזה.
אחר כך, בקטע "פארק" מתוך "משה" מ-1999, בביצועם של יניב אברהם, ארז זוהר ואיאן רובינסון, חזרה הגבריות אל זהותה המוכרת, נעזרת בקולות הגבריים, בפרונטליות של הגבריות והזיעה המינית. התנועה הזהה קיבלה תצורה חדשה, מובהקת. ואולי אפילו נשלפה מתוכה עוצמה טבעית, זו שאצל הנשים דווקא נחוותה יותר כשעשוע או אפילו פרודיה על עולם הגברים.
מימין: פרויקט 5 גרסת הבנים (צילום: גדי דגון), משמאל: פרויקט 5 גרסת הבנות (צילום: גדי דגון)
פולחן של גברים
לאחר הפסקת וידיאו בת חמש דקות, שיצרו נהרין ועמיחי ביקובסקי, שבה הרקדנים שרועים-נחים, במבט מלמעלה, הגיעה תורה של היצירה הוותיקה ביותר במכלול, “חלב שחור" שנוצרה במקור ב-1985, חודשה ב-1991, ולאחר 17 שנים שבה והועלתה אשתקד במסגרת גרסת הבנות של הפרויקט, ועתה היא חוזרת אל גרסתה הגברית המקורית, כמובן בשינויים של זמן, מקום, מבצעים וראייה יצירתית של נהרין.
"חלב שחור" היא יצירת פולחן של גברים במהותה, שהגרסה הנשית הבליטה את המבנה והמרקם התנועתי שלה, אבל עתה היא שבה ויצאה מהארון בעוצמת הביצוע של יניב אברהם, שחר בנימיני, ארז זוהר, דאג לת`רן ואיאן רובינסון. הם סוחפים אותה אל מחוזות של עוצמות רגשיות, של יחסי כוח, של הומו-ארוטיקה, ושל אחדות מטרה.
מהרבה בחינות, ב"חלב שחור" עונה אוהד נהרין לאתגר של קנינגהם, בכך שהוא מראה לנו איך גרסת הבנים וגרסת הבנות הן כמעט שתי יצירות נפרדות. ה"כמעט" מתייחס לעובדה שמדובר באותן תנועות, באותם קווים וצירופים, ובאותם יחסים ומיקומים. ומתוך אלה לכל גרסה יש לא רק משמעות אחרת, אלא גם ובעיקר, איכות אחרת, שונה לחלוטין.
המלצה כפולה
למסקנה הזאת הגעתי כבר לפני חודש, אחרי שראיתי בערב אחד חזרה פתוחה של גרסת הבנים ומיד אחריה באותו ערב, הופעה של גרסת הבנות. לאוהבי המחול אני יכול להמליץ לעשות זאת, באחד מאותם מופעים שמעלה בימים אלה הלהקה שבו שתי הגרסאות עולות בזו אחר זו.
ההמלצה שלי לנהרין וללהקה היא גם לנסות ולהעלות את שתי הגרסאות ביחד, על במה אחת, קבוצה מימין, קבוצה משמאל, שבמקרים רבים גם יצרו השתרגויות קבוצתיות מרתקות. נדמה לי שרק כך יהיה ניתן לעמוד על הזהות, על השוני, ובעיקר על חוויית התנועה שיוצר נהרין.