לבנות מחדש את דמות האב

כבר 17 שנה שרמי דנון ואמנון לוי כותבים ביחד מחזות ודנון מביים, שיתוף פעולה שהוא תופעה ייחודית בעולם התיאטרון הישראלי. עד היום הניבה העבודה המשותפת של הצמד לוי את ההצגות "שיינדלה" (1993), "תיקון חצות" (1996), "הצמה של אבא" (2003), גפן בלאדי" (2007) וההפקה הנוכחית עונה לשם "ולנטינו".   
  
"ולנטינו" הופקה על ידי תיאטרון בית ליסין ועובדה זו היא בבחינת חידוש לצמד שהעלה את הצגותיו במהלך השנים בתיאטרון הקאמרי. "אין סקופ מאחורי המהלך הזה. חוזרנו ארוכות על ידי ציפי פינס והחלטנו לחצות את הנהר מה שנקרא,  ויהי טוב", אומר דנון. 
  
המחזה החדש הוא  דרמה קומית שחוזרת אל מרחב מוכר מעבודתם של השניים – המשפחה המזרחית. במרכז המחזה דמותו של אב (זאב רווח) החוזר ארצה לאחר שנטש את אשתו וילדיו וברח לארגנטינה ומנסה לשקם את היחסים ביניהם, כשברקע נחשפים סודות משפחתיים בעלי השלכות להווה. יורם טולדנו ונעמה שפירא מגלמים את הילדים שבגרו, חנה אזולאי הספרי היא אשתו של הבן וכן משתתפים בהצגה תחיה דנון ושמעון מימרן.
 
אלו נושאים ניסיתם לבדוק במחזה, מה היה הטריגר שהפעיל אתכם לכתיבה?
 
"לאורך כל הכתיבה שלנו אנחנו בעצם מתמודדים עם יחסי הורים ילדים  מהמחזה הראשון `שיינדלה` עד למחזה הזה. הפעם עשינו צעד נועז מבחינתנו והלכנו יותר רחוק מבחינת המערכת הזאת והתמודדנו עם היעדר אב שמופיע אצל ילדיו לאחר 40 שנה וצריכה להיבנות מחדש איזושהיא מערכת יחסים ביניהם. כמובן שהתהליך צופן בחובו סודות רבים שבמהלך העלילה מתפתחים אבל המפגש הזה הוא רב קונפליקטים כי מבחינתם הוא אדם זר. הם צריכים לבנות מחדש את דמות האב והוא צריך לבנות את ילדיו שלא הכיר אותם מגיל שלוש עד חמש ופתאום הם אנשים בוגרים.  
 
"זה צעד נועז של בדיקת הנושא הזה של מה זה אב, מה מחבר בעצם בין בני משפחה מלבד קשרי דם, ופה נגעתי בנושא יותר מהותי  - המחזה בעיני הוא על בשר ודם, תרתי משמע. הגיבור שמגלם זאב רווח הוא קצב, ובאיזה מקום במחזה הוא אומר – `מה יש בינינו מלבד דם? לא גידלתי אותך, אני לא יודע מה אתה אוהב, מה אתה שונא`  - הדם  הסמיך הזה הוא בעצם מה שמחבר שביניהם. בדם אין פסיכולוגיה. וזה מבחינתנו באמת ללכת צעד גדול ונועז קדימה עם הנושא של קשרי משפחה בתוך משפחה מזרחית, הצצה אל תיבת פנדורה מזרחית".
 
משהו בשם ההצגה (הכינוי של אלברטו, האב החביב על נשים) וגם בבחירת השחקנים (רווח, חנה אזולאי הספרי, יורם טולדנו) לוקח למקום יותר קליל , אבל נדמה לי שזה קצת מטעה
 
"המילה קליל היא ממש לא בטרמינולוגיה של המחזה הזה.  זו דרמה שהיא על סף הטרגדיה עם הרבה מאוד קומיק רליף".  

איך כותבים בשניים?
 
"אנחנו רגילים לשאלה הזו והבדיחה שלנו היא שאמנון כותב ואני מוחק. אנחנו מדברים הרבה, יושבים צמוד אחד ליד השני כל הזמן, אמנון על המקלדת ואני ליד האוזן ואנחנו גם הקהל אחד של השני על כל שורה שנכתבת. התברכנו כי בניגוד לכותב יחיד שמנהל דיאלוג עם עצמו, אנחנו מנהלים דיאלוג גם עם עצמנו וגם אחד עם השני   - מישהו מאתנו מעלה רעיון, הרעיון מהדהד בקיבה, וכל אחד שולף מהקרביים את החיבורים שלו  ואז זה מתחבר והופך להיות אחיד ומשותף.
 
"שנינו בנים למשפחות מזרחיות  ושנינו מכירים את העולם הזה כי גדלנו בתוכו והתרחקנו ממנו. אני גדלתי והתחנכתי בחברה הישראלית שגרמה לי בעצם להתרחק או להגדיל פער בין המשפחה לחברה הישראלית. (דנון מדגיש שאת הדברים הללו הוא אומר בשם עצמו – ה. א. ב.).
 
"כדי לשרוד הייתי צריך להשתכנז קצת ובמהלך הכתיבה המשותפת שלנו, החל מ-`תיקון חצות`, התחברנו חזרה למקורות המזרחיים שלנו והגדלנו עשות ב`צמה של אבא`, שם נכנסנו לעובי קורת המשפחה המזרחית.  
אין ספק שזה חלק מהבגאז` שאנחנו סוחבים אתנו ובאופן טבעי נחזור להתמודד אתו מכיוונים שונים, עם  הערות חדשות, תובנות חדשות. מלבד זאת אנחנו בעצמנו הורים לילדים היינו בנים ועכשיו אנחנו אבות".

זאב רווח, חנה אזולאי הספרי ויורם טולדנו ב-"ולנטינו", צילום: גדי דגון

מקנא בשחקנים

 אתם מקפידים על מרווחים רציניים של 3- 7 שנים בין העבודות המשותפות שלכם
 
"בנושא הזה אני קורא לדין ומשפט את אמנון לוי שעסוק בתכניות הטלוויזיה המצליחות שלו. אם הוא היה יותר פנוי הייתי  מצליח להפיק איתו לפחות שני מחזות בשנה, אבל ברגע שיש לו חלון זמן אנחנו מתיישבים במשנה מרץ".
 
ובשלב הבימוי אתם נפרדים
 
"בשנים האחרונות אני בעיקר מביים את המחזות שאני כותב עם אמנון אבל גם מחזות נוספים אחרים וגם מתגעגע מאוד לשחק על הבמה, זה  מאוד חסר לי וכשחקן אני מדי פעם עושה איזה סרט או טלוויזיה".
 
ולמה בעצם לא לכתוב לעצמך תפקיד באחד המחזות שלכם?
 
"ממש לא. עשיתי את זה בעבר, הייתי שותף לכתיבה, הפקתי, ביימתי ושיחקתי וזו סכיזופרניה ענקית, ממש לא. אני מעדיף שיכתבו לי תפקיד ושיביימו אותי. אני משתוקק שיביימו אותי. זו הנאה ענקית וגדולה לביים  אני לא מזלזל או מבטל לשנייה אבל כשאני מביים שחקנים אני כל כך רוצה להיות במקומם  באותו רגע. בימים אלה אני בהליך הסיום העבודה ואני יותר ויותר נפרד מהמחזה וההצגה עוברת לשחקנים, ושם הקנאה שלי שוברת שיאים".

על צוות השחקנים, שעם רובו כבר שיתף פעולה בעבר ממטיר דנון שבחים מרובים. "ציפי פינס העמידה לרשותי צוות שחקנים מהשורה הראשונה מהתפקיד הכי נכבד ועד התפקיד הכי קטן ועל זה אני מוקיר לה תודה. זה מקל מאוד על תהליך העבודה והיצירה שיש כזה צוות מוכשר".
 
"זה  ליהוק חלומי, עם כל אחד מהשחקנים אשתוקק לעבוד בעתיד. נעמה שפירא שיחקה ב`שיינדלה`, תחיה דנון (גרושתו של דנון) שיחקה ב-`צמה של אבא`, שמעון מימרן ב-`תיקון חצות` וב-`צמה של אבא`.  עם זאביק רווח שיחקתי בשקספיר לפני שנים ועם חנה אזולאי שיחקתי ב`חצוצרה בואדי`. רק עם יורם טולדנו מעולם לא עבדתי וזו הייתה לי פעם ראשונה".
 
הליהוק המפתיע ביותר הוא של זאב רווח שחוזר לתיאטרון אחרי שבע שנים, בזכותו נוסף גוון קומי להצגה?
 
"הוא משחק תפקיד דרמטי לעילא. אם יצחקו פה ושם זה גם משהו שקיים בטקסט עצמו כי יש קומיק רליף אבל התפקיד הוא מאוד דרמטי - אב שנטש ילדים ומשפחה וחוזר כדי לעשות תיקון – זו משימת על קשה מאוד. כמובן שכשהוא עולה לבמה אי אפשר להתעלם מכל הרפרטואר שזאביק התברך בו.  זכות גדולה הייתה לי לביים אותו ולעבוד אתו, הוא ענק. הוא קרא את המחזה ונדלק מייד על המחזה ועל התפקיד ולא הפסיק להחמיא לי כל הזמן. הדיאלוג אתו היה ממש כיפי ויצירתי  אי אפשר לעבוד אתו בלי לצחוק כל הזמן פשוט אי אפשר".
 
"ולנטינו" עולה בימים אלה בבית ציוני אמריקה ובתיאטרון בית ליסין בתל-אביב.