מחול - החוטם – הצגת חובה

שי פיטובסקי מביים ומוביל את צעירי הבימה בהצגה נפלאה על פי סיפורו של גוגול

חוטם כחול ובעל שררה

כאשר הוכרז לפני קצת יותר משנה כי הבימה בחרה את המחזאי-במאי הצעיר שי פיטובסקי לעמוד בראש קבוצת הצעירים החדשה שלה, רבים הרימו גבה של תמיהה, אפיהם רחרחו סביב לגלות מה הניחוח הצפוי. אבל מעטים ידעו במי מדובר. אלה הם מי שראו את הצגות הבכורה שלו הלוהטות שלו “ביאטריצ`ה” ואחריה "התקלה" שנבחרה כהצגת השנה בפרינג` 2008 וגם זיכתה אותו בפרס כבמאי השנה, וכמוהם גם מי שראו את הצגתו "הרפתקה בקרקס" בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה, ולפני כן גם את "גריניץ`”, ואולי גם אפילו את "זה כמו להרוג רק הפוך" ואת "עשרים-עשר", שלושתם מחזות פרי עטו שהועלו בתחילת דרכו.

זו ביוגרפיה מרשימה למי שבקושי סוגר חמש שנים במתחם הזה של תיאטרון, ואשר הגיע אליו רק כשהיה בן 28 ואחרי שכבר צבר קריירה מבטיחה בתחום הפרסום. אבל שנות לימודיו בבית הספר לכתיבת דרמה, ובמחלקה לבימוי בבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים, הוציאו מנבכיו כישרונות נדירים שהופכים אותו לאחד היוצרים החכמים והמתוחכמים שקמו לתיאטרון הישראלי.

משום כך, לא הופתעתי משבחי עמיתיי המבקרים שראו את "החוטם", ההצגה הראשונה שלו כראש קבוצת הצעירים, שהועלתה לביקורת במועד שבו שהיתי בלונדון. עתה, סוף סוף, הצלחתי להגיע אל ההצגה ואני שמח למלא את חובתי ולדווח על הישג אמנותי נפלא של פיטובסקי וחבריו.

"החוטם" מוכר ודאי לרבים כאחת הנובלות המופלאות של ניקולאי גוגול הרוסי, ואולי אף כאחד הדגמים המוקדמים לסוגת הספרות הפנטסטית. עלילת "החוטם" מספרת על פקיד בשרות המדינה, קובליוב, גנדרן רודף נשים, שבוקר אחד מגלה לתדהמתו כי חוטמו נעלם ופניו שטוחים. הוא יוצא לחפש אחריו, ואפילו פוגש את אפו המשוטט במדי שרד ברחבי סנט פטרבורג. התוצאה היא סיפור-משל סאטירי אנושי וחברתי.

ההצגה של צעירי הבימה משתמשת במחזה עדין ויפהפה שרפאל מילוא עמר כתב על פי גוגול, ושי פיטובסקי הפך אותו לתיאטרון-סיפור-תנועה מכושף ובנוי לפרטים מרתקים בסיועם המסור של מעצבת התפאורה המינימליסטית נאוה שטר, מעצב התאורה המהפנטת זיו וולושין, מעצבת התלבושות המדודות מאוד כנרת טופז, מעצבת התנועה המפוסלת שרון גל ומחברת המוזיקה הנפלאה הילית רוזנטל.

ובעיקר, פיטובסקי מספר לנו את קורותיהם של קובליוב וחוטמו בראייה חדה מאוד, שיש בה ליטוף ודקירה גם יחד, ביקורת וחמלה. ולא מפתיע, באמת שלא, שהוא בחר לעצב את החוטמים של כל שחקניו בכחול. ולא צריך הרבה דמיון לזהות את פשר תעודת הזהות הכחולה הזאת.

כמו בהצגותיו הקודמות גם הפעם פיטובסקי שב אל נאמניו השחקנים, בוגרי סמינר הקיבוצים שכבר עבדו עמו בהצגות הקודמות, ומכירים את שגיונותיו המקסימים, מתמסרים להם כקבוצה ומשפיעים עליהם את כשרונותיהם האישיים. כי כן, המשחק האישי והקבוצתי הם אבני היסוד של התיאטרון של פיטובסקי.

אייל רדושינסקי כקובליוב המאבד את חוטמו ניצב במרכז ההצגה, בקומתו התמירה ובפניו העוברים מגוון הבאות מיהירות שרמנטית לאומללות נואשת, ולצידו נעמה ארמון המרתקת בקולה ובגווה הכפוף כמשרתו הנאמן בערבון מוגבל מאוד.

שניהם מוליכים את הסיפור בין התחנות שהמחזה והבימוי מציבים להם: גלב מסוכן ושמפקח משטרה נוקשה, שניהם במשחק שובב של יובל שלומוביץ, חבר נפחד ורופא מלומד שהראל מוראד נותן להם נוכחות מרשימה, ישו הצלוב והשוטר המושיע בעיצוב-תנועה ציני של שחר רז, ובאחרונה חביבה, וג`ינג`ית מאוד, לאה גלפשטיין כשוער ממזרי של בית מפקח המשטרה ובעיקר כחוטם הכחול הסובב לו עצמאי ומנופח כבעל שררה.

לסיכום, ובמילים פשוטות, "החוטם" היא הצגת חובה לכל.