טיול מרהיב ומוכר
 
כבוד ותהילה הן מילות המפתח לטריו שפתח את הפסטיבל. הטריו שניגן יחד לראשונה ב1961 וכמעט לא נפגש מאז. 220 שנה בערך הוא סכום גיל המשתתפים: כולם באו מסביבתו הקרובה של ביל אבנס וניגנו איתו, בעיקר צ`אק איזראלס שהיה בישראל השנה ( הופיע ב"שבלול" ובמבצר שוני ) ובעיני הוא אחד מנגני הטריו הטובים ביותר בכל הזמנים.
 
דון פרידמן אינו יוצר ענק המשנה את פני המוזיקה- אבל הוא תלמיד נאמן של ביל אבנס  מנהיג טריו מצוין, יוצר מקורי (כשליש החומר הוקדש ללחניו המקוריים ובהם הקטע הנושא את שם התכנית) ופרפורמר קומוניקטיבי ביותר, המשתף את הקהל בשמחת הנגינה שלו.
 
 ג`ו האנט הוא מתופף חכם ביותר, רגיש מאוד לדינמיקות המשתנות של פרידמן שאוהב להיות בלתי צפוי. הוא גם פדגוג גדול ולימד שנים בבית הספר ברקלי. הוא וצ`אק איזראלס (שעליו כל מילה שנגיד מיותרת) סיפקו מישור פעולה נפלא לדון פרידמן, מבלי לדרוש אותו מרחב פעולה לעצמם. כך שמענו, פחות מדי לדעתי,  את ג`ו האנט כסולן וקטעי הסולו של איזראלס היו קצרים מדי.
 
עם מצע ריתמי כזה ניתן להפליג רחוק, ומפעם לפעם נדמה לי שדון פרידמן, חרף הטכניקה המופלאה שלו וזריזות הידיים, לא הלך מספיק רחוק ונשאר בתחום שתחם ביל אבנס. שלא להבין לא נכון: זה היה ערב נעים ביותר, מופע שבו אינך יושב מתוח לנוכח האפשרות שהכל יחזור על עצמו כפי שקורה במופעי ג’אז רבים. יכולת לסמוך על הטריו שייקח אותך לטיול מרהיב. ההסתייגות הקטנה שלי-כבר היינו בטיול זה יותר מפעם אחת.
 
שלישיית דון פרידמן-Straight Ahead , דון פרידמן פסנתר, צ`אק איזראלס  - בס , ג`ו האנט – תופים 

 
 דון פרידמן (צילום: יח"צ)

סחרחורת

רביעיית גאט באקט היא סיפור אחר לגמרי. פירוש השם בהקשר למוזיקה הוא נגינה אלימה, חזקה, מחוספסת, מהקרביים. מדובר בארבעה צעירים (יהודים בחלקם) מברוקלין.
 
בראשם עומד בחור נוירוטי המתרוצץ סביב במה ועלול לגרום לסחרחורת כשעוקבים אחריו יותר מדי.  קן תומפסון מנגן באלטו סקסופון וניכר בו שבא מבית מדרשו של ג`והן זורן. הצליל הקשוח שלו מתאים מאוד למונח Gutbucket  אבל ברוב הקטעים, למעט קטע סולני שבו הראה יכולת בנגינת סולמות בנוסח קלאסי-קשה היה לי לעמוד על טיבו.
 
יחד עם הגיטריסט טי סיטרמן הם יוצרים מוזיקה סינקופית מלאה הפסקות ובריקים,  מתוזמנת מאוד בקפידה –אבל רחוקה מכל ספונטניות. המתופף אדם.די.גולד  מלווה אותם באדיקות ולא נותן הרבה מעבר למשימת החזקת הקבוצה. הבסיסט אריק רווקוין דווקא מצא חן בעיני. בקטע אחד, למשל, תופף עם מקל על המיתרים ולפעמים ניגן על קשת- מה שאופייני יותר לבס אקוסטי.
 
בסך הכל מדובר בהרכב רוקיסטי על גבול המטאל, מושפע לא רק מזורן אלא גם מפראנק זאפה, לפחות מבחינת שמות הקטעים, ההנמקות, השיחה עם הקהל, כמו גם שמו האבסורדי של הערב והאלבום- A Modest Proposal, שכן כלום לא צנוע בהפקה זו.
 
השתתפותם בפסטיבל ג’אז היא לגיטימית בגלל גישתם לריתמוס, למבנה סולו ולשימוש בכלים, אך עבורי הקונצרט שלהם היה אכזבה. הנגן המוביל מתרוצץ על הבמה ללא הרף, דומיננטי מאוד ומאפיל על שאר הנגנים. אולי במקום כמו "לבונטין" כמופע עמידה עם חסידי "פרוג רוק" היתה נותרת אנרגיה בימתית הנובעת מהקשר עם הקהל, אותה אנרגייה שקשה לייצר  כאשר המכונה הקצבית נעצרת כל 10 שניות. ולמרות שהעצירות הרבות  הן חלק מההלחנה –זה לא עוזר ליצור קשר טוב עם מה שקורה על הבמה.
 
רביעיית גטבאקט-A Modest Proposal
 
עדי רנרט - יקיר הפסטיבל 
 
העוגן המסחרי הגדול, זה שמפוצץ את האולם וגורם גם ללובי להיות מפוצץ בין ההופעות היה הפעם עשיר במיוחד. עדי רנרט, קלידן, חצוצרן מעבד ומלחין  ובדיסק החדש גם זמר הוא יקיר הפסטיבל במה שקשור להפקות מיוחדות.
 
גם הפקה זו אינה חדשה לחלוטין: יסודותיה הונחו בשנת 2000 והפעם הורחב בסיס הטקסטים לשירי משוררים מכל העולם  (לאה גולדברג, יונה וולך, תרצה אתר ,אבן גבירול, אלן גינזבורג, ריימונד קארבר וכן משוררים עממיים מהמזרח הרחוק). המשורר רוני סומק עזר בעריכה ורנרט הלחין אותם והביא את אותם זמרים שמילאו את האולם: ברי סחרוף, רונה קינן, מיקה קרני  וליאורה יצחק (בעיקר בחומר הודי). כל הנגנים משתייכים לעלית של נגני ההקלטות וההופעות:  אלי מגן (בס), ניצן עין הבר )כלי נשיפה ואקורדיאון, ז`אן פול זימבריס (תופים והקשה, אמיר שהסר (קלרנית  וניי -חליל עממי), אסף רוט (ויברפון, כלי הקשה( ואילן בן עמי בגיטרה אקוסטית ובעוּד.
 
עדי רנרט נמנה על הדור שהתחנך על צ`יק קוראה ופיוז`ן (כמו שם טוב לוי, עמוס הדני וכו`) הדור הזה ידוע בגישתו המקסימליסטית לעיבודים. רנרט משתמש בהרבה הכפלות תפקידים חליליות עם אקורדיאון, ויברפון עם בס קלרנית ועוד טקסטורות רבות. הרעב להתבטא בהפקה גדולה השפיע לדעתי על עומס העיבוד ולמרות הברק הייתי מעדיף בשירים רבים עיבוד מינימליסטי וצנוע יותר.
 
ההפקה הבימתית נמשכת כחצי שעה יותר מהאלבום היוצא השבוע. חלק מזה נטל ההדרן הנפלא של ברי סחרוף  
"שלום לך דודי" אך חלק גדול מזה נוצר על ידי קטעי סולו שלא כולם היו נחוצים.
 
הפסנתרנות של עדי רנרט עצמו-נפלאה, צליל בהיר ומדויק והעדר מוחלט של קלידים אלקטרוניים לטובת קטעי סולו אקוסטי. פרט לצפיפותו, היה זה ערב מאוד מוזיקלי ורגיש. בעיקר אהבתי את הפרשנות העדינה של מיקה קרני והשירה המשותפת של ברי סחרוף ורונה קינן בשיר "סיטואציה" (שלמה ארצי) ששכנעה דווקא בשקט הפנימי שלה. אצטער מאוד אם ערב זה יהיה חד פעמי, כדרכן של הפקות גדולות, וישאר רק בדיסק. כל פסטיבל ישראלי גדול מוזמן לאמץ את ההפקה המקסימה הזו.
 
הפעמון-הפסנתרן עדי רנרט בדיסק חדש מארח את ברי סחרוף, רונה קינן, מיקה קרני ועוד

 עדי רנרט, צילום: יח"צ

קרצ`מר – תגלית השנה בג`אז
 
אלבום הבכורה של קרצ`מר, New Dilemma שעליו מבוססת ההופעה, הכה גלים מייד עם הופעתו בקרב הקהילה המצומצמת של הג’אז האלטרנטיבי. כולנו התרשמנו מהבגרות, מהעומק, מהשליטה בכלי של נגן הטנור הצעיר והחזון שלו.
 
בהופעה  משתתפים מלבדו שלושה  כלי מיתר(ויולה, צלו ובס) ומתופף. הבס מתפקד כחלק מטריו מיתרים וגם כחלק מחטיבת הקצב (בס-תופים). גם הצ`לו נוטל (במעט מאוד מקרים) חלק בהמרצת הקצב, אך החיבור צ`לו-ויולה יוצר משטח רקע (Pad) גמיש ביותר. כמלחין, קרצ`מר יודע לכתוב שורה של תפקידים לכלי מיתר המאפשרים לעבור מליווי למצב סולני, לתת קונטרפונקט לקו של הנשיפה ולפעמים לחבור יחד עם המתופף להצהרת כוח.
 
כנגן הוא מבריק ביותר ביכולתו לנגן בשקט מצמרר, לנגן שני טונים בו זמנית ויצור שני קולות מהסקסופון ולקבל השראה מהמתופף שלמרבה הפלא תפקידו הוא הקבוע ביותר והפחות מאולתר וההסבר  מאוד פשוט: העולם מוזיקלי בו הבס ממלא מספר פונקציות נותרים התופים כגורם המייצב, המלכד שניתן לסמוך עליו בכל מצב. באופן כללי קרצ`מר מזכיר לי את אורנט קולמן בצעירותו , כאשר יזם קומבינציות שונות עם כלי מיתר וגופים תזמורתיים. גם אצל קולמן, בעיקר כשניגן עם המתופף אד בלקוול,לבסיסט היה חופש פעולה עצום והמתופף קבע מתי הפרזה מתחילה ונגמרת.
 
לאחר הרעש של גאטבאקט היה נעים לשמוע קבוצה אוונגרדית וחדשנית לא פחות מבצעת בכל סוגי הדינמיקה קונצרט מופתי. לא נעדרו ממנו גם ציטוטים מבאך ונעימות מוכרות. קרצמר הוא תגלית השנה בג’אז עבורי-המשך טבעי של דור הענקים במרחב הג’אז החפשי –אסיף צחר, יוני סילבר ואריאל שיבולת ואני מצפה ממנו לגדולות.
 
יוני קרצ`מר -New Dilemma לסקסופון , לתופים ולכלי מיתר.
  
קוניץ ללא הגברה
 
קונצרט זה נוגן פעמיים ואני נכחתי בגרסת אחר הצהריים שהיתה אולי קצרה יותר (כ-70 דקות) אך אינטנסיבית ביותר. ללי קוניץ, יליד 1927(!) אין בעיה לעשות שני קונצרטים ביום: בעשרים השנה האחרונות ( כולל ביקוריו הקודמים בישראל) קוניץ אינו איש ה"קול ג’אז" החמור של שנות החמישים שיצר דואטים אוונגרדיים על גבול הטונאליות והואשם על ידי שונאי הסגנון באינטלקטואליזם. קוניץ לא זנח את הסגנון הקונטרפונקטי שלו והוא עדיין מסוגל לנגן תפקיד בס בסקסופון, אך החומר הוא בעיקר סטנדרטים מוכרים בעטיפה הרמונית שונה.
 
קונצרט זה הוא הראשון ואולי האחרון בפסטיבל ללא הגברה בכלל. השימוש במיקרופון היה להצגת נגנים בלבד, מה שאילץ  את הבסיסט גלעד אברו להפיק כוח על חשבון איכות הצליל ואת המתופף זיו רביץ להשתמש רוב הזמן במברשות ולא במקלות. הפסנתרן המצויין עומר קליין  ניגן נקי וברור ולא נראה שהעדר ההגברה מזיז לו. גם הקהל שהתרגל להגברה אימתנית בחללים של 10 מ"ר  נדרש להתאמץ ולהקשיב לאיכות חדשה של הצליל הטבעי.
 
לי קוניץ הוא אמן ההרמוניה וכשהתחיל לנגן רק עם המתופף נשמעו מהלכים מוזרים שהובנו רק כאשר הפסנתרן, האחרון להצטרף נתן להם מובן. בשיא הקונצרט הצטרף אחיו של יובל כהן, החצוצרן אבישי כהן לשני קטעים וכך נוצר טריו נשפנים מבריק – שני סקסופונים וחצוצרה. הצטערתי כאשר עזב אבישי את הבמה, משום שצליל החצוצרה השלים איזשהו חסר: שני כלים ברגיסטר גבוה- אלטו וסופרן זקוקים לשיווי משקל אקוסטי ולמרות שהחצוצרן מנגן גם הוא ברגיסטר הגבוה, איפשר אבישי לנשפנים לנגן גם ברגיסטר הנמוך.
 
כללית היה זה קונצרט מאתגר משום שבניגוד למנהג הקבוע לא נוגנו הלחנים במלואם לא בסוף ולא בהתחלה: אמנם נוגנו הפראזות המוכרות לחובבי ג’אז כך שיזהו את "צ`רוקי" למשל, אבל במקום חלקו האמצעי נוגנה וריאציה כבר בפתיחה. היה בזה אלמנט של פתרון חידה.לא הייתי קורא לערב קונצרט פורץ דרך, אך בהחלט היה פה שיעור מאלף בנגינה קונטרפונקטית וביכולת ההסתגלות של כהן וקוניץ למצוא בסיס קומוניקטיבי.
 
חמישיית לי קוניץ - יובל כהן

שיבוא כל שנה
 
קונצרט הסיום הפגיש אותנו עם כוכב הפסטיבל של 2008.  המקיש משיקגו שלפני שנתיים הביא אותנו לשיאים של התרגשות חזר היום בהרכב אחר-עם הסקסופוניסט הוותיק האמט בלואיט (שניגן בבריטון, בחליל ובקלרנית) והבסיסט ג`וניוס פול.
 
כמו לפני שנתיים, הפליא אל זאבאר לנגן בקלימבה האפריקאית, בקונגס ובמערכת התופים, תוך שהוא חוזר בשירה על מוטיבים אפריקניים קצרים עם טקסטים כגון  Open Your Eyes  או Big  Favours ומצדיק את שם הקבוצה- טריו פולחני. אם בהופעה הקודמת הדגש היה על צלילים גבוהים, הפעם ההופעה התרכזה ברגיסטר הנמוך. הכוכב האמיתי היה האמט בלואיט שהפליא לנגן ולתמוך, וגם הבסיסט שהצטרף לשירה היה מעל ומעבר לכל מה שציפינו. ובכל זאת היה הבדל מהותי, שגרם למספר אנשים להסתייג מהרבע האחרון של הקונצרט. אל זאבאר קם ממקומו והתחיל לבצע ריקוד תוך בקשות למחיאות כפיים.
 
ההדרן הראשון  שלו כלל את יצירתו הנפלאה של קולטריין "צעדי ענק" , עד כאן הכל בסדר אבל ההדרן השני היה שירת סולו של סטנדרט אמריקאי, מעין פרודיה על בובי מקפרין. כמו קטע הכפיים, אנשים  רבים נותרו עם הרגשת תמהון- מדוע הוא צריך את זה. בעיני הכל היה טוב- גם ההשתטות, גם השירה וכמובן המוזיקה. אל זאבאר כבר עבר הכל בחיים, ובהופעת הטריו שלו הוא גימד את כל מה שהיה לפניו, הן במוזיקה והן בתעצומות הרגש. מצידי- שיבוא כל שנה.
 
קהיל אל זאבאר, Ritual Trio  עם הסקסופוניסט האמט בלואיט ( מופע נעילה)
 
לסיכום

עבור אמני הג’אז הישראלים היה זה פסטיבל של מצוינות. לא רק יוני קרצ`מר ועדי רנרט, אלא גם הרכבים אחרים ששמעתי לזמן קצר: שישיית ההארד בופ של ארז ברנוי, הטריו האנדלוסי של עומרי מור, הזמרת שני מור ואנסמבל "מקונדו" שהופיע בלובי ביום הראשון וניגן מוזיקת עולם בלקנית וערבית.
 
כל אלה מצביעים על קידום אמיתי של סצנת הג’אז הישראלית ועל פתיתותם האמנותית של מנהלי הפסטיבל.  באשר למופעים אורחים-אותה פתיחות הביאה הרכב רוקיסטי מעצבן (גאטבאקט) שני הרכבי צמרת ותיקים מאוד (פרידמן וקוניץ) ואורח ענק, שזה ביקורו השני תוך שנתיים. קו האורחים מסתבר בדיעבד כפחות נועז מאשר הבחירה המקומית- ויחד עם זה קיבלנו פסטיבל שמח, מאוזן, מרגש ומגוון ביותר. מי צריך יותר מזה?

פסטיבל הג`אז ה-21 של תל אביב, 5-3 בפברואר 2010, סינמטק תל-אביב. ניהול אמנותי: ניצן קרמר וברק וייס. הפקה: המחלקה למופעים עיריית תל-אביב-יפו.