מחול - שיקגו – מעדן אפוי למחצה

דני בסן חוזר לבמה עם "אתה צריך לשיר" - מופע אינטימי שנע על הקו תיסלם-ברזיל. מיכל בן דוד נשבתה מחדש בקסם הבסני, שעובד יפה גם בפורמט מצומצם.

מחוזות ילדותו

דני בסן מקושר בדרך כלל בתודעה לתיסלם ואילו שלושת אלבומי הסולו שהוציא לא הצליחו לפרוץ את מחסום הקהל. העבר התיסלמי הפרוע שנחרת בתודעה - האיפור, תחפושת העטלף וההשתוללות המופלאה על הבמה משום מה לא הצליח לסייע לו לפלס דרך בתור סולן. אפילו "דרכנו" הפך ללהיט ענק רק בביצוע המחודש שנעשה לו בסדרה "הבורגנים".

ואולי הפעם זה יקרה. במופע החדש והאינטימי של בסן, שמתחיל לרוץ בימים אלה, לא תמצאו במה ענקית וגם לא את רוב חברי להקת תיסלם (טוב, יש להם נציגות על הבמה, אבל לזה נגיע אחר-כך), אם כי הנוכחות של תיסלם מורגשת. דני בסן לוקח הפעם את הקהל למחוזות ילדותו, ואפילו מרשה לעצמו להיפתח, ולספר קצת על העבר הברזילאי.

בסן עולה לבמה בלי גינונים של כוכב ובליווי של סינתיסייזר בלבד. בלי הקדמות מיותרות הוא שר את "לראות אותה היום" ונותן לאוזן של הקהל להתרגל מחדש לקול העמוק שלו. יש משהו בקול הזה שלו שהוא תמציתי, מדוייק, בא במנות קטנות, כמו קפה משובח ואהוב. ועם הפתיח הזה נדמה שהוא לא יכול להיכשל.

אחר כך הוא צולל למחוזות העבר ומספר על היום שבו עזב עם אמו את ברזיל, והגיע לקריית גת. הוא מספר על המבטא, על פערי השפה ועל המרחק מארץ ילדותו. אחרי שלושה שירים ושני מונולוגים, בסן מחייך חיוך שכולו הקלה. "זה היה קטע שהייתי צריך להיות מאוד מרוכז", הוא מגלה בביישנות, "עכשיו בואו נשיר קצת תיסלם".

אנטוניו דני דרגומיר

לבמה עולה צוף פילוסוף, שהקסם שלו זה משהו שרק משתבח עם השנים. לידו גם בסן מרגיש טוב יותר, פתוח יותר. הוא מתחיל לקפוץ על הבמה ומעודד את הקהל להצטרף בשירה ובכפיים. והקהל משיב אהבה.

לאורך המופע דני בסן נוסע בזמן לכל הכיוונים. מתיסלם הוא חוזר לברזיל, ומהתקופה של ההצלחה הגדולה והסיפורים מאחורי הקלעים של תקופת הזוהר, הוא מגיע שוב לימי ילדותו, ומגלה לקהל ששמו האמיתי (והשרמנטי) הוא בכלל אנטוניו דני דרגומיר בסן.

שיר הנושא של המופע, "אתה צריך לשיר" הוא למעשה מכתב שכתבה לו סבתו מברזיל כשהיה בן ארבע (וכבר בישראל) ובו אמרה לו "אתה צריך לשיר, ולא להתבייש" והוסיפה שתראה אותו מבעד לעננים השחורים. תסלחו לי שאני לא זוכרת איך אומרים "עננים שחורים" בבולגרית, אבל תסמכו על דני בסן שעשה מהבולגרית הזו מעדן ערב לחיך ששום בורקיטס לא ישווה לו.

אנטוניו דרגומיר חותם את המופע ב-" דרכנו" . אבל בדיוק כשהקהל נכנס למוּד מלנכולי, נדלקים אורות על הבמה, ובסן אומר בחיוך שובב שאי אפשר להתחיל את השבת עם הדיכאון הזה. ומיד מתחיל לשיר את השיר במקצב ברזילאי. מי אמר שאי אפשר לקחת את הבאסה בסבבה??

אחרי השיר הזה בסן והנגנים יורדים מהבמה. הקהל מוחא כפיים ואחרי כמה שניות הם שבים להדרן תיסלמי במיוחד. דני בסן לא מתכחש לגיל ולמעמד, ומתגלה כאן כמי שיודע לנצל את כל האיכויות של המופע האינטימי. הוא התגעגע לבמה ולחום של הקהל, ועכשיו הוא חוזר בקטנה, בא לפזר קצת קסם.

עוד על המופע של דני בסן

מיכל בן דוד