"ואז אני מקבל טלפון מ..."

הבשורה של "שירים שהלחנתי לאחרים ועוד", המופע קצר המועד (?) הנוכחי של יהודה פוליקר היא שכוחו במותניו וקסמו עדיין לא פג. הבשורה הטובה יותר היא שבתוך חודש יראה אור אלבום חדש, "אהבה על תנאי", שניים משיריו ("שלושה ימים" ו"אל תלכי עכשיו") הוא כבר מריץ בהופעה זו. התהייה הכי גדולה היא מתי פוליקר יעלה מופע חדש, כי עם הנוכחי הוא יכול לרוץ עד שנצעק די.
 
למה? כי "שירים שהלחנתי" נולד בפסטיבל "הפסנתר מארח", כערב הנעילה של הפסטיבל בנובמבר האחרון. ואם רק עכשיו הצליח לפוליקר להפוך אותו לסיבוב הופעות מאורגן, מי יודע כמה זמן, אם בכלל, ייקח לו להעמיד מופע חדש. ואולי ימשיך להסתפק בפורמט האינטימי-משהו של "טרנס אוריינט".
 
ההידרשות לשובו של פוליקר למסלול סדיר נובעת גם מהשימוש המוטה שנעשה בשמו ובלגיטימציה שהעניק למוזיקה הים תיכונית. ומהיכל התרבות בתל אביב, כן, דווקא משם, נשלחה קריאה אילמת: יהודה, חזור כבר! מישהו מנצל לרעה את החלון שפתחת לים התיכון. בוא וסגור את רוח הפרצים והעוועים שנושבת דרכו!

כשמו, "שירים שהלחנתי לאחרים" לוקח את יהודה פוליקר לשירים שהלחין (ופה ושם גם כתב) לביצועם של זמרים אחרים. אחרי שנתן להם זכות בכורה, חלק מהם הוא כבר ביצע בעצמו וחלק אחר הוא מחזיר עתה הביתה, אל  לבו הגדול. כיון שכך, ובניגוד מוחלט להרגליו משכבר, פוליקר נאלץ לדבר (אפילו לפטפט!) בין השירים, כדי למקם ולהסביר, עד כדי כך שהשימוש בשילוב המלים "ואז אני מקבל טלפון מ...", הופך לבדיחה בעיני הקהל. 
 
הטלפונים במופע זה הגיעו מיוסי בנאי ז"ל, למענו הלחין את "למות למען רעיון" (שיר פוליטי-למחצה ופציפיסטי לחלוטין שהוא ממש מציל משכחה) ו"עזורה"; מאריק איינשטיין לו כתב את "אך מלת מפתח" (שמבוצע אינסטרומנטלית, כנעימת הפתיחה) ואת "האור בקצה"; מחווה אלברשטיין לה הלחין את "ספרי לי לאט" (שאותו הוא מתכוון גם להקליט בעצמו); מריקי גל שהתעקשה לשיר את "היי שקטה" (מילים: רחל שפירא), שהועיד לזמרת אחרת (שבשמה לא נקב).
 
לירדנה ארזי מסר את "מה קורה אחי", שיר כל-כך שלו (לכן הביצוע המודגש שלו גם עושה צדק עם השיר וגם מכריח את הקהל להקשיב למלותיו). גידי גוב זכה לאלבום שלם משיריו של פוליקר אך פוליקר עצמו מסתפק רק בשניים: שיר הקינה המרגש "פרח" על אובדן ילדה ו"שלל שרב" (כשיר הנועל) אחד מביטויי המהות הישראלית.
 
גם דנה אינטרנשיונל זכתה לשני לחנים שלו שמוצאים מקום כאן: "חורבות האהבה שלנו" של יענקלה רוטבליט (בביצוע ים תיכוני כפול-בוזוקי) ו"צל חולף" של יואב גינאי. דני  בסן התכבד בזכות ראשונים על "דברים שרציתי לומר", שלימים הפך לאחד מלהיטיו הגדולים של פוליקר.
 
ויש גם  שירים שהלחין לריטה ("הנסיכה והרוח") וליהודית תמיר, שכזמרת ליווי שלו ב"עיניים שלי" שרה את "רומיאו", והביצוע שלו, בלשון זכר, מאיר את השיר בזווית אחרת.

שירים מאומצים, הצדעה בנזינית
 
בין לבין, לפחות בשני השלישים הראשונים של המופע (שנמשך עם ההדרנים יותר משעתיים וחצי וכלל יותר מ-30 שירים) משלב פוליקר שירים שאהב ואימץ לאורך השנים, כמו "שיר השיירה" (בגרסתו היוונית), "עיניים שלי" (שכתמיד מהווה הזדמנות להפגנת יכולת הפריטה הגבוהה שלו בבוזוקי), "בכפיים" וגם "משב רוח" האינסטרומנטלי.

בשליש האחרון, לצד שני שיריו החדשים, הוא חוזר ללהיטי עבר נוספים שלו כמו "הצל שלי ואני", "פחות אבל כואב", "אני רוצה גם" (בביצוע ג`אזי-סווינגי משובב ומפתיע), "רדיו רמאללה" (עם בוזוקי, בנגינת אחיינו, יוני פוליקר, בעמדת הגיטרה החשמלית) ו"איך קוראים לאהבה שלי" (בביצוע לא מתוכנן, לבד ובליווי גיטרה אקוסטית).
 
 בחלק זה נכללת, ספק כחטיבה אורגנית, ספק כחטיבה הדרנית, הצדעה בנזינית, עם שירים שהלחין ללהקת האם שלו מראשית שנות השמונים - "התחלה חדשה", "יום ששי את יודעת", "24 שעות", "פנים אל מול פנים" ו"משמרת לילה". לחן נוסף של "בנזין", לשיר "תני לי סיבה", הראשון שחיבר אי פעם, משובץ ממש בפתיחה, בו הוא מארח את מבצעו דאז, המתופף אלי חדד, שבמופע הנוכחי מתפקד כזמר ליווי וכתוסף הקשה.
 
פוליקר מלווה בשמונה נגנים (אשר פדי בתופים, אורן בלבן בכלי הקשה, יונתן לוונטל בבס, נעם אטלס בקלידים, שמוליק שמיר בגיטרה, ליאוניד דצלמן בפסנתר, אקורדיון וסקסופון ויוני פוליקר גם בגיטרה) כשהמבע הוא אקוסטי מובהק (אפילו הבס נשמע יותר כקונטרבס).
 
הפוזיציה יוונית בעליל, חסרת תנועה לגמרי: פוליקר יושב במרכז, מחליף רק בין הגיטרה לבוזוקי לפי הצורך, לא קם ממושבו אלא רק אחרי ההדרנים. הצליל הוא פולקי-עממי-יווני-אתני, מובל בעיקר על ידי השילובים האפשריים שבין שני בוזוקי ושלוש גיטרות אקוסטיות (כמו ב"למות למען רעיון" או ב"דברים שרציתי לומר"), כשחטיבת ההקשה והקצב תומכת היטב מאחור, ואילו הפסנתר של דלצמן מלהטט ומעניק צבעים קונצרטנטיים.
 
כאמור, הקונצרט מוסבר, אך הקהל מקבל את ההזדמנויות שלו לשירה בציבור ולכפיים, וגם להיות מרותק וכרוי בשקיקה לכיתת האמן. אי אפשר לטעות בשירים ובלחנים של יהודה פוליקר. ברגישותם ובפיתוליהם המכמירים, בכסות האמפטית שהם מעניקים לטקסטים, הרפרטואר הפוליקרי - גם ובמיוחד, זה שנמסר לביצוע של אחרים -  הוא תמצית הישראליות. כואבת ונאבקת, מזילה דמעות ומנסה לשמוח, מתאבלת וכמהה לחיים (מ"ערב טוב ייאוש, לילה טוב תקווה, מי הבא בתור, מי בתור הבא" מתוך "איך קוראים לאהבה שלי", ועד "...חוגג את החיים עם שירי דכאון, נכנס אחרון ומגיע ראשון" ב"מה קורה אחי").
 
 גם השירים הפחות ידועים ומזוהים, נשמעים כל כך קרובים ומוכרים, בזכות החום, האנושיות ומאפייניו האחרים. בכולם עובר חוט של עצב וכאב קיומיים, נסוכה בהם אנושיות ואהבת אדם, ומעליהם מרחף געגוע עמוק לארץ ולתושביה. במילותיהם הברורות השירים של פוליקר הם בבואה והשתקפות למשמעות חיינו כאן.
 
תוסיפו לכך את השירה החמה, הנוגה משהו, עם המאוואל החנוק שמבקש כל הזמן לפרוץ ממעמקי נשמתו וגרונו, ותקבלו - כמו תמיד אצל פוליקר - חוויה מלהיבה, מרגשת ומזככת. והפעם יותר, בזכות ההגשה האקוסטית, שמכבדת את השירים ולא מנסה להעמיס עליהם ולאפר אותם בצבעים לא להם. גם יהודה עצמו לא מנסה להסוות או לייפות את המציאות, וכשאחד הצופים צועק לעברו "אתה ענק!", הוא משים עצמו משתאה. "שמעתי נכון?", הוא שואל בחזרה. "ענק!", מתעקש הצופה. "אני יודע שאני שמן", צוחק פוליקר בקול. "ענק? אולי באחד הימים...".
 
לערב מרגש אחד הוא החזיר גם את התרבות להיכל. כשנקב בשמה של אלברשטיין, הקהל הגיב במחיאות כפיים, מה שאי אפשר היה לחלום עליו בקיץ ובסתיו המזרחיים שידע היכל התרבות. ומתברר שעדיין אפשר לראות הופעה ים תיכונית באולם, להתלהב ולשיר, למחוא כפיים ולשבת, וגם ליהנות מבלי לעשן.
 
עד כדי כך, שכשהשירים של בנזין הקימו את הצופים על הרגליים, הסדרנים הגיבורים - אלה שנסו על נפשם מאימת הקהל בהופעות של אייל גולן, קובי פרץ, דודו אהרון, עופר לוי וליאור נרקיס - התייצבו כדי לחצוץ ביניהם לבין ירידה במעברים אל הבמה. בכל זאת, תפקידם להשגיח בכבודה של התרבות.
 
יהודה פוליקר. שירים שהלחנתי לאחרים ועוד. שבת, 13 בפברואר 2010, היכל התרבות תל אביב.