הטעם הטוב של הפסטיבל ניכר גם ביצירה האחרונה שבוצעה בו -  "ארבע העונות בבואנוס איירס", של אסטור פיאצולה, בעיבוד המלחין ליאוניד  דיסיאטניקוב. דיסיאטניקוב שילב ביצירה חדשה יחסית קטעים מתוך "ארבע העונות" של ויואלדי וכן העניק קטעי סולו מבריקים לצ'לן הראשון ולכנר הראשון, שנוגנו להפליא בידיהם של בוריס אנדריאנוב ואלכסיי איגודסמן.
 
הסולן והמנצח יוליאן רחלין הפיק מתזמורת הפסטיבל, המורכבת מנגנים צעירים, בעלי ניסיון תזמורתי מועט ומנגנים מקצועיים, צליל שלם ואחיד. איכות זו הושגה במידה פחותה בסימפוניה מס' 29 של מוצרט שנוגנה בחלק הראשון.
 
פסנתרים במקום מיטות
 
לפני שנמשיך בסקירה המסכמת, נחזור לרגע לתחושה הראשונה של אורח שפוקד את האירוע: אתה הולך במסדרונות המלון (עד לפני יומיים גולדן טוליפ וכעת ליאונרדו קלאב) וחושב שטעית בכתובת. זה לא השם שהשתנה בין לילה, הצלילים הם המקור להבדל.
 
מן החדרים השונים לאורך המסדרונות בוקעים צלילי כינור, ויולה, צ'לו פסנתר. על דלתות החדרים הודבקו שמות מורים ורשימות שמות התלמידים הממתינים בתור לקראת השיעור. מחדרי האירוח סולקו המיטות ואת מקומם תפסו פסנתרים, כסאות, עמודי תווים. החדרים הפכו לכיתות לימוד יחידניות. הסטודנטים הגיעו לאילת מרוסיה, מצרפת, מגרמניה, מארצות הברית ולעשרה ימים המלון הפך ממלון אורחים לנקודה משמעותית בקריירה המקצועית שלהם.
 
יש מהם שחצו ימים, ישנו בנמלי-אוויר שאליהם הם נקלעו בסבך שביתות עובדי חברות התעופה באירופה, כולם עשו את המרחק – ורובם על חשבונם, כדי להגיע לכאן. בין שיעור לשיעור, חזרה לקראת מופע. הופעה כסולן לבד על הבמה, הופעה בקבוצה, הופעה בתזמורת. קשה לבוא לפסטיבל הזה כאל סדרת קונצרטים מקובלת. כי את עיקר כוחו שואב פסטיבל אילת מן הצעירים הבאים ללמוד, הבאים להקשיב איש לרעהו. הבאים לנגן גם לעצמם וגם לנו.  

יוליאן רחלין ותזמורת הפסטיבל, צילום: מקסים ריידר

הכוכב: רובי לקטוש
 
את מעמד הכוכב התורן לקח בימים רביעי וחמישי, ללא כל מאמץ ניכר לעין, הכנר ההונגרי רובי לקטוש ואתו היו גם נגניו כנרים, פסנתרן, נגן בס ונגן צימבלום. לקטוש ממריא מן המקור הצוענים ההונגרי, נגינת הכינור המושלמת ביותר בכל טכניקה שהיא למוזיקה הפופולרית, למוזיקה לסרטים. הכל נשמע מבריק רענן וסוחף.
 
כעבור שעות ספורות בין הקונצרט לבין כיתת האמן שמקיימים ה"לקטושים" למחרת מתברר שכולם שולטים לא רק בכלים שעליהם הם ניגנו בהופעה אלא כל אחד מנגן באותו להט בכלי הנגינה של עמיתו. חברי האנסמבל מזמינים את הכנרים הצעירים להצטרף אליהם לבמה והאמיצים שבהם עושים זאת ומתקבלים באחוות נגנים. המופע עצמו הוא חגיגה. הטכניקה היא צוענית וקלילה, ואותה לוקחים לסוגי מוזיקה אחרים כמו  ג'אז ומוזיקה עממית. כאשר לקטוש וחבורתו מגיעים למוזיקה הלכאורה צוענית, להיטים כמו "צ'רדש" של מונטי, "שתי גיטרות" ועוד, הם עוטפים את קטעי המוזיקה ברבדים שונים כל כך של ג'אז וגוונים קלאסיים והלהיט המוכר מבצבץ רק בסוף המסע המוזיקלי. מרתק!
 
ברהמס בביצוע מופתי
 
הפסנתרן איתמר גולן, הכנר יוליאן רחלין והצ'לן גארי הופמן מעניקים למחרת (יום ה') ביצוע מופתי לשלישייה הראשונה של ברהמס (אופ' 8). גולן ורחלין מקדימים לברהמס נגינה משכנעת של הסונטה השלישית לכינור ופסנתר של גריג. בנגינת גריג הם חושפים את הגוונים העממיים הסקנדינביים, מתוך איפוק ואפקטים דרמטיים לסירוגין. בנגינת ברהמס, בלט בתחילה  גארי הופמן הצ'לן. היה זה ביצוע שחבל שלא הוקלט או תועד.

גארי הופמן, איתמר גולן, יוליאן רחלין, צילום: מקסים ריידר

ביום שישי עמד במרכז הקונצרט, ביצוע של "מטמורפוזות" של ריכרד שטראוס, יצירה טעונת אזכורים, שהוביל הכנר הסיני הצעיר דן שו. קדמו לו פרק הרביעייה של מאהלר, בנגינה מודגשת של הכנר פאוול ורניקוב והוויולן בנג'מין מרקיז-גילמור. חילופים של הרגע האחרון הקפיצו את הצ'לן בוריס אנדריאנוב לנגינה יפהפייה של הרומנסות של רחמנינוב ונגינה נטולת רגישות יתר של "כל נדרי" של ברוך. כאמור היצירה המרכזית, בקונצרט הייתה "מטמורפוזות" יצירה שכוחה הוא בזרימה ולאו דווקא בשיאים דרמטיים, מעין הליכה בנתיבים סלולים של המוזיקה המערבית.
 
כוכב הפסטיבל "הרשמי", שחקן הקולנוע (מיל') רוג'ר מור, הגיע לפסטיבל עם חבריו הכנרים יוליאן רחלין ואלכסיי איגודסמן והביא אליו את בשורת ארגון האו"ם "יוניצף".  איסוף תרומות לטיפול בילדים, באימהות, בטיפול בחולי איידס ועוד. הפעם התבטא תפקידו בהקראת שיריו המשעשעים של אלכסיי איגודסמן כשהלה, גם התאים להם מוזיקה (בחלקה מקורית, בחלקה מצוטטת).

החן ורוח השטות שבה חברו לרוג'ר מור, איגודסמן, רחלין ורניקוב ודן שו, והכנרים הילדים מריה סוטריפר, יוליאן הננברג, ניקואלס לוקס ודניאלה ימפולסקי יצרו בידור חביב. 
 

רוג'ר מור, אלכסיי איגודסמן, יוליאן רחלין וכנרים צעירים -  "כינורות של תקווה", צילום: מקסים ריידר

קונצרט המִנחָה בשבת העמיד במרכז שתיים מהיצירות שנוגנו את הכנרית הצרפתייה הצעירה פאני קלמאג'יראן, שהובילה הרכב בנגינת חמישייה ק' 406 של מוצרט ושלוש רומנסות של שומן שהביאה עמה בגרות ועומק והזמנה להקשיב לה בשנים הבאות.
 
יוליאן רחלין והוויולן בנג'מין מרקיז-גילמור, העמיקו חתור בשאקון של פנדרצקי, ואת הצלחת הקונצרט העיקרית ניתן להעניק לביצוע לשני קטעים לשמיניית כלי קשת של שוסטקוביץ'. מעברים חדים ועוצמות סוחפות האירו מחדש יצירה מוקדמת זו של שוסטקוביץ'.

קול קורא להצלת הפסטיבל
 
בין לבין עלה לדיון גם גורלו של הפסטיבל. צריך לומר שהפסטיבל הזה ששומר על איכות אמנותית גבוהה לאורך השנים, לא היה קם אלמלא המימון הרציני שהוא מקבל מקרן הולנדית שראתה לנכון לתמוך במיזם אמנותי יקר ואיכותי דווקא באילת, משום שהיזמה באה מתושבי העיר הדרומית ובחלק הגדול גם למענם.
 
אלא שכדרכן של קרנות, מנהליהן וחברי מועצותיהן רוצות להיווכח שהיוזמה מרחוק מתקבלת במקום. ההוכחה להתקבלות היא כמובן העברת נטל המימון העיקרי לשלטונות המקומיים, עירוניים, ארציים, ציבוריים ופרטיים שהמשותף לכולם שהם ישראלים.
 
הקרן מסכמת היום חמש שנים לתמיכה המסיבית ונכון לכתיבת דברים אלה אין ישראלי שירים את הכפפה ויתמודד עם האתגר. יש תחושה שמישהו הטיל לחיקה של אילת "ביצת פאברג'ה", מוצר יקר מפז שכל עיר באירופה, בארה"ב או ביפן הייתה מתקנאת בו ומנכסת אותו לעצמה מייד.
 
לא העירייה, לא התאחדות בעלי בתי המלון בעיר, ולא המדינה (לצורך זה המדינה הם: משרדי החוץ, החינוך, התרבות, התיירות והמשרד לפיתוח הנגב והגליל  שלכולם יש נגיעה ישירה לפעילות הפסטיבלית) ולא גורמים ציבוריים או פרטיים שיכלו לדאוג למימון המיזם החשוב, הרימו את הכפפה.
 
הפסטיבל - שהפיק השנה 23 קונצרטים בעשרה ימים, קיים מאות חזרות, כיתות אמן מרובות ויש בפעילותו כדי להבטיח עתיד מבורך לתושבי העיר הדרומית, לפרנסתם, לאורחיהם ולאחרים - אינו יודע אם ימשיך להתקיים. ראו בדברים אלו קול קורא להצלתו. לא ייתכן שההולנדים שאינם גרים כאן מאמינים בכוחנו ובאיכותנו בשעה שאנחנו לא!

פסטיבל אילת הבינלאומי למוזיקה קאמרית,  מלון ליאונרדו (גולדן טוליפ), 27-25 בפברואר 2010, סוף שבוע שני.