היום בפרספקטיבה של אז
 
לפני 32 שנה הועלה בתיאטרון הבימה מחזהו של יהושע סובול "הביתה הביתה" בבימויו של עמרי ניצן, אז במאי הבית של התיאטרון. המחזה עסק במשולש אהבה דרמטי המתרחש בתקופת קום המדינה, על רקע הציפייה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 והחששות הכבדים ממלחמה הממשמשת ובאה.  
 
בסוף השבוע מעלה תיאטרון באר שבע הפקה מחודשת של ההצגה, הפעם בבימויה של נויה לנצט, הטוענת כי למרות שנכתב לפני שנים כה רבות, המחזה רלוונטי מאי פעם.
 
לנצט, במאית, דרמטורגית ומורה לתיאטרון, היא בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב שהחלה את דרכה כשחקנית וחצתה את הקווים. ההפקות שביימה עלו על מרבית במות התיאטרונים בארץ, ובהן "סיבת המוות" מאת יעל נביא, "ילדים חורגים לאלוהים" מאת מרק מדוף ו"מניין נשים" מאת נעמי רגן.
 
מה הטעם בחידוש מחזה ישן כל כך?
 
"כש"הביתה הביתה" עלה ב-78' הוא זכה להצלחה מסחררת, בעיקר כי הוא עוסק באופן אותנטי בחלומות שהיו לאנשים לפני קום המדינה, ברצונות, בתקוות ובפנטזיות שלהם, וזה אפשר לקהל באותה תקופה לבחון את המציאות בישראל על הרקע הזה. העניין הוא שלפני 30 שנה הכל היה טרי מדי, לא הייתה מספיק פרספקטיבה.
 
"היום, כשאנחנו מביטים לאחור על החלומות להקמת מדינת רווחה סוציאליסטית שדואגת לתושביה, בחינת המציאות העכשווית שמאפשר המחזה נעשית הרבה יותר רלוונטית. המון טקסטים במחזה מרגישים כאילו נכתבו היום בפרספקטיבה של אז. על רקע החברה הקפיטליסטית שהפכנו, עם ערכים שהלכו ונמסו עד שכל מה שנותר זה כסף, נדל"ן, הון ושלטון, המחזה מדגיש באופן בלתי נסבל עד כמה התרחקנו מהחזון המקורי".
 
השחזור של יהושע סובול את התקופה אמין בעינייך?
 
"מאוד. הכתיבה שלו כל כך אותנטית, עד שזה מרגיש כאילו הוא חווה על בשרו באופן אישי את תקופת קום המדינה. השפה שבה הוא משתמש מאוד תקופתית, והוא התחבר באופן מוחלט לאידאות, לערכים ולפחדים שהעסיקו אז את האנשים, לעלייה הבלתי לגלית, לקיבוץ הגלויות הבלתי אפשרי של בני אדם מכל כך הרבה תרבויות שונות. מעבר לכך שמדובר בסיפור אהבה, שזה נושא אל-זמני שמדבר לכולם בכל מקום". 
 

מתוך "הביתה הביתה". צילום: יוסי צבקר

דימוי פיוטי של העבר
 
איך ניגשת לביים את ההצגה?
 
"לקראת ההצגה ראינו המון סרטים דוקומנטריים על קום המדינה, על כ"ט בנובמבר, על העלייה הבלתי לגלית ועל הפליטים שהגיעו הנה, ובהשראת כל זה התחלנו לעבוד. אבל המחזה משרטט את פירוק החלום דרך סיפורים על אהבה ומשפחה, דרך החוויה האישית והאנושית. זה לא מחזה דידקטי, ולכן רציתי לשמר את הטעם, אבל לא במובן הדוקומנטרי אלא באופן פיוטי.
 
"רציתי שההצגה תעניק לקהל את התחושה של דפדוף באלבום תמונות ישן, סוג של נוסטלגיה וגעגוע. לכן הבמה בהצגה מעוצבת כמו תמונה ישנה בגוונים חומים, כמו שצילמו פעם. ההצגה לא ריאליסטית במובן הרגיל, אלא דימוי פיוטי של העבר".
 
למה גייסתם צוות שחקנים מבחוץ ולא מתוך התיאטרון?
 
"המחזה דורש שחקנים צעירים, ורוב השחקנים בתיאטרון באר שבע הם בני 40 ומעלה, ולכן נאלצנו לצורך העניין לגייס שחקנים מבחוץ. אני מאוד מרוצה מתהליך העבודה עם הקאסט הזה. מצאנו שחקנים שמצד אחד יש להם ניסיון ומצד שני המון רעננות, וזה היה מאוד מיוחד, נוצר עולם מאוד מעניין ואמין. גם העבודה עם המעצבת דנה צרפתי ועם המוזיקאי יובל מסנר הוסיפה גוון מרתק ונופך של אמינות להצגה".
 
בסך הכול מדובר בהצגה פסימית?

"לא פסימית, פשוט הצגה שמאפשרת את בחינת המציאות של חיינו כאן מתוך הפרספקטיבה של העבר. אבל נכון שיש כאן משהו מאוד לא פשוט. המחזה מדבר למשל על הפחד מהמלחמה הקרבה, מלחמת העצמאות, שהייתה בעצם המלחמה הראשונה של ישראל כמדינה וכולם קיוו שהיא תהיה גם האחרונה. לא קל להסתכל על כל הדברים האלה מנקודת המבט של ישראל היום. מצד אחד יש בזה המון אירוניה, אבל זה בלי ספק גם נורא עצוב".