מסע מעבדות לשחרור
 
"סכינים בתרנגולות" הוא המחזה הראשון של המחזאי הסקוטי דייוויד הרואר שהועלה בפסטיבל אדינבורו ב-1995, זכה בפרס הראשון, והפך במהירות מדהימה למחזה הסקוטי הנפוץ ביותר מאז "פיטר פן".

מה שמפתיע הוא שבארץ לא נמצא מי שיעלה אותו, למרות שהוא היה מוכר ואף הועלה במסגרת תיאטרון קריאה בקאמרי (שהעלה לפני ארבע שנים  את הלהיט האחר של הרואר, "ציפור שחורה").  למרבה המזל ראו אותו רנה ירושלמי וארי רמז בברלין ועתה זה נמצאה ההזדמנות להעלות אותו כאו, באנסמבל עתי"ם שלה ובבימויו.
 
המחזאי הרואר למד תחילה ספרות וכאשר החל לכתוב פרוזה גילה, לדבריו, את עולם המחזאות כאשר הבין  לתדהמתו ש"השפה יכולה להחיות אנשים על גבי הנייר". שפה, אנשים ונייר מככבים ב"סכינים בתרנגולות" ונושאים על גבם מחזה מיוחד, שמורכבותו הופכת לעשירה ולמרתקת מרגע לרגע החל במשפט הראשון שלו "אני לא שׂדֶה. איך אני שדה? מה זה שדה? שטוח. רטוב. שחור  מגשם. אני לא שדה".
 
הרואר ישב לכתוב מחזה אחר, גדול ורב משתתפים, על בעלות קרקעות בסקוטלנד, באזור שבו גדל ונולד. במהלך המחזה מגיע מספר סיפורים לכיכר העיירה ומספר לתושבים על אישה, שבעלה האיכר, חורש אדמה, ועל מסעה אל טוחן הכפר. הסיפור הזה תפס אותו, טלטל את מחשבותיו, והוא שם בצד את מחזה המסגרת וישב לכתוב במרץ את המחזה על השלושה.
 
העלילה פשוטה מאוד ומתארת משולש אהבה מיוחד בין אישה פשוטה וחסרת השכלה, שבעלה, חורש הכפר, מתייחס אל סוסיו טוב יותר, בוגד בה ומדכא אותה. אבל היא סקרנית. היא רוצה לדעת את השם של כל מה שהיא רואה וחוֹוה, רוצה להיות בפנים מה שהיא מגלה בחוץ. לא בכדי הרואר החליט שלא יהיה שם לאישה הזאת, לעומת הזיהוי השמי שנתן לשני הגברים (אמנם יתברר שיש לה שם, ואפילו יפהפה, אך הוא איננו נחשף לקהל).
 
לשונות רעות מספרות על הטוחן כי רצח את אשתו וילדיו והאישה מגיעה אליו בפחד, אך עולם המילים שלו מגלה לה חיים אחרים והוא גם נותן בידה עט, מעניק לה אפשרות לביטוי משלה. וכך, באמצעות המילים המחזה מתאר מסע של אישה מבורות אל יֶדע, מכניעה לזקיפות קומה, מעבדות לשחרור.
 
שפה עשירה, תרגום מופלא ובימוי פיוטי
 
יותר מש"סכינים בתרנגולות" הוא מחזה מרתק וכובש, הוא יכול להיחשב כנס מחזאי, שמעבר לעניינו בכוחן המשחרר של המילים, הנאמרות והכתובות, הוא גם יוצר את העלילה ושלוש הדמויות שבו באמצעות המילים שהן אומרות זו לזו ובעיקר אלה שהאישה אומרת לעצמה. היא מחפשת, מוצאת, מאמצת לתוכה ומגלה את עצמה, את ה"אני" שלה. הראשון שמצא עצמו באותו מצב, מתברר, הוא הרואר עצמו, שהמחזה הזה גילה לו את יכולתו לברוא עולם בימתי במילים.
 
כמו המחזה העשיר בשפתו המקורית, הכתובה בדיאלקט סקוטי, כך גם התרגום המופלא של שמעון בוזגלו, שהצליח לגייס שפה עברית הנעה על מסילה שפס אחד שלה הוא הדיבור הפשוט, המחוספס והטבעי והפס האחר, המקביל ובו זמני, הוא אוצר של שירה לוהטת מאוד. הצירוף של שפת התרגום, הסיפור עצמו ושלוש הדמויות נשמעו לי ברגעים רבים כאילו נכתבו על ידי ש"י עגנון.
 
הטקסט הנהדר של המחזה חי, מדבר ונושם בהצגה של אנסמבל עתי"ם בבימוי רגיש של ארי רמז, שיוצר עולם מלא דמיון, שיש בו כאב ורגש, כיעור ויופי, ודמויות אנושיות לוהטות. הבימוי הפיוטי שלו מנצל היטב את הבמה הפשוטה, בגון האדמה, ואריגי התלבושות האפורות שעיצבו לילי בן נחשון ועינב דורון, עם תאורה תואמת להפליא שעיצבה חני ורדי. וברקע, עדינה ומפכה כמעיין, המוזיקה של רן בגנו.
 
מי שמחזיקים ומקיימים את כל אלה, טקסט, בימוי ועיצוב הם שלושת השחקנים המצוינים שמעצבים את הדמויות במשחקם, ובמיוחד בקולם ובצורת הגשת הטקסט שלהם. עמנואל חנון הוא הבעל, ויליאם פוני, גס, בוטה, צרוד, גמלוני-מתפתל. כשהוא שר בכיכר העיר, חנון מגיע לשיא משחקו.
 
כנגדו עיצב רמז שתי דמויות שיש בהם ניקיון ופשטות. רודיה קוזלובסקי, גבוה, זקוף, עדין ומאיר פנים כטוחן גילברט הורן. הוא מצוין בעיצוב הפן המשכיל שכבר נשרף בלהבת המילים, שיודע לספר לעצמו את חייו וחוויותיו. והוא גם מרתק כגבר התגעגע אל אשתו המתה, וכל מה שהוא מבקש זו נשיקה – ונלכד בלהט שלה.
 
ובתווך, אורית זפרן החיה בכל משחקה את המסע המילולי, הרגשי והפיזי של התפקיד המזוהה כ"אישה צעירה". היא מעצבת בקולה כל מילה, כל שם, כל תמונה שהיא מנסה לתאר. זפרן מצליחה במיוחד לעצב את המהלך ההדרגתי אל הדיבור הישיר יותר, הענייני והמעשי, ואת ביטויו הקולי והפיזי.
 
לסיכום - מחזאי מרתק, בימוי ומשחק מרגשים יוצרים עם "סכינים בתרנגולות" חוויית תיאטרון מיוחדת, נדירה ומופתית.