לא רק לאינטלקטואלים
 
החודש ימלאו 35 שנה להצגה "הנפילה" מאת אלבר קאמי, בביצועו ובעיבודו של ניקו ניתאי. מעל ל-3,000 פעם עלתה הצגת היחיד, והשפיעה על הנוף התיאטרוני הישראלי בכלל ועל תיאטרון הפרינג' בפרט.
 
ההצגה מספרת את סיפורו של ז'אן בפטיסט קלמנס, עורך דין פריזאי, "סנגור המטרות הנעלות", שתדמיתו הנעלה כאדם מתגלה יום אחד כמסכה או כאליבי של הסתגלות. הוא מגיע למעין סוף עולם בבר רעוע באמסטרדם, שם הוא מגולל את סיפורו האישי רצוף הנבזיות בפני כל דורש. פשעים גדולים של האנושות כולה מתערבבים בעוול זעיר ויומיומי. עורך הדין לשעבר עורך את משפטו, או אולי את משפט תקופתו?

לאחר 35 שנה בהם ניתאי מעלה את הצגת היחיד שלו, בכל רחבי הארץ, הוא מעיד שלא חלם שיעלה אותה יותר מ-30-40 פעם. לדבריו הוא שקד על העלאתה כשלוש שנים וחצי. "ההתחלה הייתה מאוד מהוססת. לא ידעתי בדיוק מה זה יהיה, סחבתי את זה בפנים. חיפשתי הצגה בשביל הנשמה שלי וגם בשביל הקהל, והתחלתי להקריא לחברים קטעים, שיבינו את התגלית הזאת.
 
"באותה תקופה לקחתי מסלול עיוני בתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב ופניתי לפרופ' יעקב מרקין. כשהוא שמע על הרעיון הוא אמר שזו תהיה פרמיירה עולמית, וכשהבאתי את הדפים הראשונים של העיבוד שלי, הוא אמר 'כן, ככה. זה הסגנון'. וזה נתן לי אומץ שיש בשביל מי לעשות את ההצגה, יש לי צופה פוטנציאלי.
 
"היו כאלה ששאלו 'למי זה ילך. הקהל רגיל לדברים יותר קלים', ותוך כדי התרגום חיפשתי דרכים להעביר את זה. הזמנתי אנשים לביתי כדי להפוך את זה מטקסט כתוב לשיחה בלתי אמצעית. המפגש עם הקהל היה מהמם – פתאום אתה עומד מול הראי וזה אתה. זה הרושם של ההצגה והספר. גם ניסים אלוני הופתע שהקהל נכנס ליצירה כזו. הוא אמר שהחשיב אותה יצירה לאינטלקטואלים".
 
את ההצגות הראשונות העלה ניתאי בבית התה "בית-הובן", ששכן במרתף ליד כיכר דיזנגוף. "היה לי ברור שלא אעשה זאת במסגרת תיאטרלית. הם נתנו שם מוזיקה קלאסית, ולכן קראו למקום 'בית-הובן'. קראתי לזה 'תה-אטרון', או תיאטרון סביבתי. הרעיון היה לעשות הצגת תיאטרון במסגרת לא קונוונציונלית והקהל הרגיש נוח – זה היה מין חידוש בשבילי ובשבילם. לקחתי בהשאלה גלימה מהבימה, משם יצאתי, אחר כך קניתי אותה והמשכתי להופיע".
 
לגרד את החלודה בראש
 
ניתאי, שחי ונושם את ההצגה לאורך השנים, מלא בתגליות אישיות וקולקטיביות. הוא מסביר את "הנפילה" כ"נפילתו של האדם המתורבת". זו בעצם הנפילה של התרבות בת זמננו, של המאה ה-20, שבמאה ה-21 התגלתה כעוד יותר חסרת יסוד ממשי. הנפילה של האדם הנאור משמעותית לתקופתנו. לרוב משתמשים בתרבות כאליבי, וההצגה הזו היא חשיפה של השימוש המזויף הזה - התרבות הופכת למסכה ותחפושת - זו בעצם השאלה המרכזית של תקופתנו.
 
"כשסנגור המטרות הנעלות מגלה שהתדמית שלו מזויפת ושהיא מסכה, הוא נוסע לסוף העולם – לתעלות אמסטרדם כדימוי של גיהינום מודרני. בגיהינום של דנטה יש שבעה מעגלים, והאחרון שבהם הוא מעגל האדישים. גיהינום שהוא עזרה לזולת כהעמדת פנים. כל הפילנתרופיה במישורים גדולים או קטנים היא אליבי המחפה על נבזיות חיי היומיום. אנחנו שואפים להיות חברה נאורה, ובסופו של דבר יש ניצול, מלחמות וכל כך הרבה דיכוי. לא תמיד התוצאות כל כך הרסניות כמו בהצגה. זה כנראה הסוד הכמוס של יצירה גדולה - בפרטיות שלה היא הופכת להיות אוניברסלית".
 
כמו דמותו של האנטי-גיבור שלו, גם ניתאי מערב בין הפרטי לציבורי. השיחה עמו עשירה בדימויים, ממרות ומשפטי מחץ, ביקורתיים לפרקים, וכאלה המאששים עבורו את הדרך שטווה לעצמו. יחד עם זאת, כשהוא מרגיש רציני מדי, הוא לא חוסך אירוניה גם מעצמו.

"ההצגה הזו היא חשבון נפש שלי עם עצמי כל פעם מחדש – מי חלם שדרכה אוכל להשתחרר מהתיאטרון הממוסד ולהתחיל דרך עצמאית כאמן לא ממוסד? 'הנפילה' עזרה לי אישית, ואני מקווה שלעוד כמה אנשים, ליצור דרך אלטרנטיבית לרייטינג ולאמנות הממוסדת. זה לא הדגל המהפכני ביותר, אבל שמחתי לגלות שיש עוד אנשים שאוהבים דברים כאלה. היום גם התיאטראות הגדולים מחזרים אחרי הקהל הזה, שמחפש להזדהות מהמקום הנפשי והאינטלקטואלי.
 
"בידור זה לא רק לדגדג את הקהל, אלא לגרד את החלודה בראש", הוא פורש את משנתו, "ואז יש מקום להכניס דברים חדשים שירעננו את הצופה. אני חייב תודה גדולה לקאמי. זה נתן לי אומץ לעשות דברים לא מוכרים בשטח המחזאות והבימוי. אני לא יכול לטעון שעשיתי את כל הדברים שאני אוהב, אבל לא עשיתי דברים שאני לא אוהב. הוא גילה אותי בעיני עצמי ואפשר לי לפגוש קהל שהייתי צמא לפגוש.
 
"הנפילה היא כל פעם מחדש מפגש עם יצירה גדולה ועם אנשים חדשים, ובגלל זה אני ממשיך. בזמן ההצגה אני מרוכז באנשים. היצירה מוצגת באור, ובלי שהתכוונתי שברתי מוסכמה תיאטרונית. הרי בדרך כלל הקהל מוגן בחושך והשחקן מוגן עם התאורה. בהתחלה הקהל משדר לי – תדלג עלי, תעבור לשכן, אבל לאט לאט נוצר משהו אחר".
 
מי הקהל שמגיע לצפות בנפילה?
 
"באים המונים מצומצמים, כמו שאני קורא להם. מפני שכולנו באותה קלחת, כל אחד מתמודד עם הנפילה והאכזבה מהתרבות הנאורה, ולכן ההצגה אקטואלית כל פעם מחדש. הקהל שמגיע מוכן להתנסות בחוויה ולא סתם להציץ מהצד", הוא מתאר את הקהל היום, לעומת זה של ראשית הדרך. "בהתחלה הגיעו צעירים ונשים. ההצגה במהותה היא שיחה של גבר אל גבר בגיל שלושים פלוס, אבל מתברר שהמרוץ להישגיות הוא חלק מהמשחק של נשים. לכן האכזבה מהנפילה היא גם שלהן.
 
"עכשיו הרייטינג הוא כל כך באופנה שאני אפילו לא יוצא נגד זה, אלא מתעניין באנשים שבאים להצגה ולראות את ההארה שלהם מבפנים כתוצאה של ההבנה. זו יצירה פילוסופית שקרובה לסטנד-אפ, ליצור בצורה בלתי אמצעית עם הקהל".
 
להרגיש את זיעת האמן
 
ניתאי, שייסד את תיאטרון "הסמטה" ביפו, מנהל כיום אמנותית את תיאטרון "קרוב", אותו ייסד בשנת 2001 במתחם האמנים של התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. בחלל התיאטרון, לפני הכניסה לאולם, ממוקמים כמה שולחנות ופינת קפה בהכנה עצמית, שממחישים את אותה קרבה ואינטימיות עליה הוא מדבר.
 
"לא סתם התיאטרון שלי נקרא 'קרוב'. מאז 'הנפילה' ניסיתי להוריד את המחסום הזה בין הקהל ליוצרים וזה דבר גדול. הקהל הוא לא צופים, אלא חברים. אני מרגיש קרבה של חברות עם הקהל שמגיע, הוא לא אנונימי עבורי, וזה נותן לי המון ביטחון בחיים שלי, ואת האומץ להסתכן ולדעת שאם אני שובר את הראש, בסופו של דבר אני פותח אותו לדברים חדשים. תיאטרון 'קרוב' הוא עתיד האנושות – להרגיש את זיעת האמן!", הוא אומר בחן של כובש, או אולי בפאתוס של חלוץ.
 
"מה נשאר לנו אחרי היצירה? אני לא חושב שזה הייאוש, כמו שחושבים, אלא הקיום. לרוב אנחנו בוחרים דברים משתלמים ולא שאנחנו אוהבים. ב'הנפילה' בחרתי במה שאני אוהב, ובמקרה מצאתי שזה גם מה שמשתלם. מי חלם שנגיע עד היום? היה לי חשוב לעשות את זה ואפילו שהבטחה לא הובטחה.
 
"לא התכוונתי במפורש, אבל כל הרפרטואר שבחרתי מאז 'הנפילה' עוסק ביחיד מול החברה. אם זה הבדידות או המאבק של האדם, תמיד זה היחיד שנשחק בידי החברה או שמצליח לשרוד דרך המיוחדות שלו. זה עובר כחוט השני גם בהצגות שאני משחק ומביים, וגם באלה שכתבתי", הוא אומר ומביא כדוגמה את "הזבובים", "הקומוניסט וחולה הנפש", "אדם הוא אדם", "איש הרוח, הזונה והליצן".
 
"בשביל 'הנפילה' גידלתי זקן", הוא אומר, "כמי שעזב את התרבות המתורבתת והתחיל להזניח את עצמו. במקום חולצה אני לובש פיג'מת פסים עם עניבה. ואז כתבתי את 'אל.אס. דיוניסוס', עם אלמנטים אוטוביוגרפיים, כי אחרי 'הנפילה' הייתה סכנה שאהפוך לגורו, והייתי צריך להציג את הגיחוך שבי. דרך הטריפ הזה הגעתי לתחילת התיאטרון, לדיוניסיה".
 
מאוחר יותר עיבד את "פינוק מטריף", הרומן הראשון של אמיל אז'אר (רומן גארי), בו גילם אדם קטן שעובד בחברת סטטיסטיקה, חי בבדידות בעיר הגדולה ומגדל פיתון. ב"את, אני והאשליות" עיבד חיבורים של ז'אן קוקטו, קאמי וג'ררדי, ולאחרונה העלה את "רחובות לאוהבים או געגועים לתחנות רוח". לדבריו, "ההצגה היא 'אל.אס דיוניסוס' פרק ב'. אנוכי והחוויות שלי בתל-אביב. כשאני משוטט בעיר ומגלה רחובות לא ידועים – יוסף מונדי, עמוס קינן, כיכר המשוררים המחוננים. ואני מנסה להפוך את תל-אביב לעיר לאוהבים, מרכז עולמי לדייטים. מהשטח של התרבות אני עובר לתברואה", הוא מסכם את המהלך.
 
"כל הזמן אני רוצה להוסיף", הוא עונה לשאלתי אם ירצה להוסיף דבר מה. "אני לא אוהב לומר את המילה האחרונה. אני מקווה שאנשים יבואו. אני עושה הרבה צחוק מעצמי, אבל אני מודע לזה שמה שאני עושה הוא דון קישוטיות", הוא מסכם בהחלט.

במסגרת חגיגות ה-35 יתקיימו ברחבי הארץ שלוש הצגות חגיגיות של "הנפילה", ב-8, 10 ו-19 במרץ 2010.