צעירות אך בוגרות

תשע תלמידות ובוגרת אחת מספרות-משחקות שרשרת מסוגננת של דמויות נשיות מסיפוריה של הסופרת היהודייה הארגנטינית ליליאנה הקר בתרגומה של טל ניצן. את הסיפורים עיבדה לבמה וביימה מור פרנק, בסגנון של תיאטרון-תנועה המתואר כפוסט-דרמטי. זאת סוגה תיאטרלית חדשה יחסית שבה נשברת המחויבות למחזה כנתינתו והטקסט הופך לאחד מהיסודות המרכיבים את ההצגה.
 
מור פרנק בחרה שלושה סיפורים שכתבה הקר: על ילדה החווה את הקו המפריד בין שייכות לאחרות בחברה שבה היא גדלה; על חיי משפחה שמתגלים כפנטזיה של אישה גלמודה שסוקרת סטטיסטית הופכת אותם לעובדה; ועל אישה שתאוות הניקיון שלה מטריפה את חיי הנישואין שלה ושוחקת אותה עד טירוף.
 
את הרצף הסיפורי שנוצר ניתן לתאר בדרכים שונות, המתייחסות ליסודות שונים בריאליה של עולם הנשים. ההתחלה נראית עדיין כסיפור ילדות, שבו הילדה מנסה לבטל במסיבת ילדות את האחרות של מוצאה, כנגד עצת אמה, כנגד "בנות גילה".
 
המסיבה של האחרים, כשם הסיפור הראשון, הופכת למציאות מדומה ההופכת לכל עולמה הגלמוד של אישה בסיפור השני, ונמשכת למציאות הסיוט-טירוף של האישה בסיפור השלישי במשחקה המושלם והכובש של ענת חדיד, בוגרת החוג שנענתה להזמנה להצטרף אל תשע התלמידות, שראויות לתשואות החמות שקיבלו בסופה של ההצגה.
 
מור פרנק היטיבה לעצב עמן דמויות אמיתיות, כאלה שאנחנו יכולים לפגוש בחיי היום יום, ברחוב, בסופר, בתיאטרון ובחדר המדרגות. שכנות, מכרות, ידידות או זרות. היא יצרה מהן קבוצה מלוכדת, שניכר כי השתתפה באורח פעיל במהלך עיצובה של ההצגה.
 
הן מצליחות לבטא בתנועתן, בשעשועיהן, בהקשבתן את הנאמר בחשאי בתוכן, כשם שהן מביעות באנרגיה טובה את הנאמר במפורש. הן עדיין צעירות, אבל ברגעים הטובים במיוחד הן כבר נשים בוגרות, שקולן בהיר, בהומור מעודן או בעוצמה דרמטית. והן מצליחות להעביר מטמורפוזה חזותית ממשחק הבלונים שפותח את ההצגה אל פסל ההזדהות הכל נשית והחמלה האנושית המסיים אותה.
 
המעצבת מג'דלה חורי בחרה את הצבע הכחול-אפור להיות הגוון של לוחות הקיר האחורי ושל הבגדים שיוצרים דימוי חזותי רצוף שמתוכו עולות הדמויות, שלעתים מספרות את עצמן, לפעמים משוחחות בדיאלוג קצרצר. נטע קורן הוסיפה תאורה מתאימה והצמד רוני ברנר, בגיטרה חשמלית, ועופר ביימל בכלי הקשה, השלימו במוזיקה מרתקת ומקורית את המרקם הכללי המרשים של המהלך הבימתי.