האור בקצה המגבלה

השבוע מעלים תלמידי שנה ג' בבית הספר לאמנויות הבמה סופי מוסקוביץ' את ההפקה המקורית "רוף" (ROOF), מאת ובבימויו של המחזאי, השחקן והבמאי הישראלי אברהם שלום לוי.

"רוף" היא פארסה פוליטית המגוללת את קורותיה של מדינה לא קיימת המתמודדת עם פלישות חוזרות ונשנות של האויב הנורא. ראשי המדינה מחליטים לצאת למלחמה, ומעלים רעיון אבסורדי לבניית גג מעל המדינה אשר ייתן מענה לצורך בהגנה מפני האויב. אך הפתרון המושלם מתגלה כבעייתי. הנתק מן השמים מביא למחלות שונות, וחשבון הנפש מבושש להגיע. "רוף" הוא סיפור על מדינה המתגוננת מפני האחר והשונה ומסרבת לדיאלוג והקשבה, ובשל כך מתדרדרת לאטימות וטירוף. 

מחזאי ובמאי ההצגה, אברהם שלום לוי, הוא בוגר בית הספר של לי שטרסברג, ומקים קבוצת התיאטרון הישראלית הראשונה בניו יורק. כשחקן, השתתף לוי בהצגה "סיפורי גן החיות" בתיאטרון מרלין וב"אקווס" בתיאטרון בית ליסין. שניים ממחזותיו, "צביקה חייל" ו"החולצה" הועלו על בימות ניו יורק, ובישראל העלה את "קפה עם תותים" בפסטיבל קריאה צוותא, "השומרים" בפסטיבל חיפה, ו"עכשיו כשהצריף נשרף אפשר לראות את אור הירח" בתיאטרון הערבי עברי ביפו. לוי מכהן גם כמנהל האמנותי של תיאטרון הפרינג' בתיאטרון חולון.

מה הביא אותך לכתוב סאטירה פוליטית נוקבת כל כך?

"'רוף' הוא בעצם מחזה ראשון מתוך טרילוגיה של מחזות שעוסקים באבסורד הפוליטי ובמפגש של הפוליטי עם האישי. התחלתי לכתוב אותו לפני שלוש שנים, כשחזרתי לישראל אחרי שהות ארוכה בניו יורק. המפגש הראשון שלי עם הדברים שנתפסים פה כנורמליים ואפילו טריוויאליים היה מזעזע, וכתיבת המחזה היא חלק מהתגובה שלי לטראומה.

"תיאטרון האבסורד הוא הז'אנר שהכי השפיע עליי - בקט, ברכט, חנוך לוין, כולם ניסו לבחון את המצב האנושי מבעד למשקפיים אבסורדיות ומוטרפות ואני מאוד מתחבר לזה, הכתיבה שלי תמיד חוקרת דמויות ורעיונות מן השוליים".

"רוף", צילום: יוסי צבקר

מה בעצם המסר של "רוף"?

"האמת היא שכשכתבתי את המחזה חשבתי עליו משהו מסוים ולהפתעתי התפיסה שלי השתנתה במהלך העבודה על ההצגה. בהתחלה חשבתי שמדובר במשהו מקומי שקשור להשפעה של הפוליטיקה על החיים בארץ ועכשיו אני מרגיש שהוא בעצם מדבר על המגבלה האנושית. משפט הסיום של ההצגה הוא 'האור בקצה המגבלה' והוא מתמצת את כל המחזה – האתגר האדיר שלנו הוא לחצות את המגבלות של עצמנו, לוותר על האגו שלנו ועל כל מה שמגביל אותנו בהתפתחותנו הרוחנית כבני אדם".

תאר את תהליך העבודה על ההצגה

'"רוף' היא אקספרימנט משוגע שלא היה ברור לאן הוא הולך, ולא הרבה אנשים רצו להרים את הכפפה הזו. סופי מוסקוביץ' הייתה היחידה שהסכימה לזה ונתנה לי יד חופשית לגמרי לעשות ניסיונות וגם לטעות ולתקן ולשנות. בתור האיש בעל שני הכובעים, המחזאי והבמאי, הרגשתי מחויב לכך שהעבודה תצא מעניינת ומרתקת ומדויקת, שזה לא תהליך פשוט, אבל לשמחתי בית הספר הזה מעודד ניסיונות וחיפוש, וזה לא דבר רגיל בבתי ספר למשחק בארץ.

"בסופו של דבר ההצגה יצאה מלאת תנועה, אין בה רגע של שקט. הדמויות מאוד מוקצנות וגרוטסקיות ויש המון כוריאוגרפיה ותנועה שבניתי יחד עם התלמידים. זה היה תהליך של בחינה אינסופית של רעיונות ודימויים עד שבסוף נשאר מה שעובד. התלמידים היו חבורה צעירה ותוססת שעשתה עבודה מצוינת".

"רוף", צילום: יוסי צבקר

עוד צ'אנס לניסוי שנקרא ישראל

לאור הצלחתך בניו יורק, למה בעצם חזרת לארץ?

"הגעתי למצב שדברים הלכו נהדר בניו יורק, מחזות שלי תורגמו ובוימו וגם שיחקתי, אבל בתור יוצר הרגשתי שכל המאוויים שלי והנושאים שמטרידים אותי נמצאים כאן בארץ. השפה היא עניין מאוד משמעותי בשבילי ככותב, יוצר ושחקן ואחרי חמש שנים הבנתי שהגעתי לצומת דרכים קריטית – או שאני נשאר בניו יורק, לפחות למשך עשר השנים הבאות, או שאני חוזר. החלטתי שהגיע הזמן לתת עוד צ'אנס לניסוי הזה שנקרא ישראל".

בסופו של דבר החזרה לארץ הייתה צעד משתלם מבחינתך?

"הרגשות שלי מעורבים, אבל בסך הכול אני מאוד מרוצה שחזרתי. לא קל לעשות פה אמנות אבל מבחינה יצירתית אני מאוד פורה פה ופעיל פה, אני מתעסק גם עם כתיבת תסריטים וברוב המקרים הציפיות שלי התגשמו. אז למרות המאבקים שיש לרוב האמנים כאן בביצה הישראלית, אפשר להגיד שבסך הכול די טוב לי פה".
 
"רוף" תעלה ביום ראשון, 7 במרץ 2010 ב-20:30 בבית הספר לאמנויות הבמה סופי מוסקוביץ'. הצגות נוספות יתקיימו ב-10, 11 וב-13 במרץ .