עניין שרץ במשפחה
 
פסנתרן הג'אז הווירטואוז דני גריסט נחשב לתוספת חדשה יחסית ולאמן מבטיח בסצינת הג'אז של ניו יורק. עכשיו הוא כאן איתנו לסדרת הופעות בפעם השלישית, לאחר ביקורי הופעות קודמים שלו בישראל, ב-2005 בפסטיבל "ג'אז בים האדום" ובשנה שעברה בפסטיבל הג'אז של תל-אביב.
 
הפעם הוא מגיש כאן בסדרת הופעות קונצרט יוצא דופן - מחווה להרבי הנקוק (המוזיקאי, המלחין ופסנתרן הג'אז בעל המוניטין משיקגו) - אירוע שלדבריו הוא ספיישל מיוחד שהרכיב עבור סדרת "ג'אז חם" לקהל בישראל, ואינו כלול ברפרטואר המופעים שלו במקומות אחרים.
 
מדוע בחרת דווקא במוזיקה של הנקוק כנושא המופע, ואיך היית מגדיר את ההשפעה שלו על הקריירה שלך?
 
"הנקוק הוא אחד המלחינים האהובים עליי. למדתי אותו ביסודיות באמצעות האלבומים שהוציא, ולכן עשיתי את הבחירה הזו, לבצע, להפיץ ולהביא להכרה רחבה בישראל את המוזיקה שיצר אמן גדול, שאני באמת מעריץ. אין ספק שרבים ממוזיקאי הג'אז, כמוני, ספגו השראה רבה מהמוזיקה של הנקוק, שהיה בתקופת התמחותי בנגינת פסנתר ג'אז אחד ממוריי".
 
איך בעצם חברת לקבוצת האמנים-נגנים הישראלים (חגי אמיר – סקסופון, גלעד אברו – בס, שי זלמן - תופים) המלווים אותך בהופעותיך בישראל?
 
"זו הפעם הראשונה שאני מתוודע לחגי ולגלעד, וגם לשי, אם כי לו יצא לשמוע אותי בהזדמנויות שונות. גיליתי שיש להם ולי הרבה דברים משותפים, ומאחר שהוצע לי לנגן איתם, הגעתי והנני כאן.
 
"לוח הזמנים שלנו היה מאוד צפוף ובקושי הספקנו לערוך חזרות משותפות. הגעתי התאחרה ביום, בגלל סופה רצינית שהתחוללה בניו יורק. הגעתי ישר לאולם החזרות. אבל בקונצרטים זה לא בא לידי ביטוי, כי החבר'ה עושים עבודה טובה וכולנו נהנים. הקונספט המוזיקלי והעבודה המשותפת מוכיחים את עצמם ואנחנו משופשפים ומלוטשים יותר מהופעה להופעה".
 
גריסט, יליד לוס אנג'לס, החל לשלוח ידו אל מקשי הפסנתר כבר בגיל חמש, ולא בלחץ ההורים. "הם לא היו צריכים לעודד אותי לכך", הוא אומר. "אחי ואחותי הגדולים כבר למדו נגינה בפסנתר, ובכל יום ראשון בבוקר הייתי רואה אותם הולכים לשיעורי הנגינה הפרטיים שלהם, ובאופן כמעט אוטומטי נהגתי כמותם. כך שזה היה עניין כזה שרץ במשפחה.
 
"למעשה עד גיל מאוד מאוחר בכלל ניגנתי פסנתר קלאסי, עד גיל 22 פחות או יותר", הוא מספר. "ורק אז, לאחר סיום הלימודים בקולג' בכיתה הקלאסית, התחלתי בהדרגה לגלות את נגינת הג'אז ולהתמחות בה". את לימודי המאסטר שלו הוא כבר עשה בנגינת פסנתר ג'אז, וסיים בהצטיינות את מכון "קאל" לאמנות בשנת 2000.
 
שנה מאוחר יותר הוא כבר סיים להתמחות במכון היוקרתי על שם תלוניוס מונק, שם למד ג'אז בהדרכת מאסטרים כמו בארי האריס, הרבי הנקוק, טרנס בלאנשרד, קני בארון, בובי ווטסון, ג'ימי הית' וקארל אלן. 
 

 
דני גריסט, צילום: יח"צ

עיר נפלאה עם נגנים מצוינים
 
מיד לאחר מכן הוא החל לבסס לעצמו בהדרגה מעמד בסצינת הג'אז של לוס אנג'לס, והחל להופיע עם אמנים נחשבים בתחום, כמו בילי היגינס, ג'ורג' קולמן, ג'קי מקלין וראלף מור, עימם יצא גם לסיבובי הופעות ברחבי ארצות הברית. אחד האמנים שתמך בו ולקח אותו תחת חסותו באותה תקופה היה המתופף בילי היגינס.
 
ככל שצבר ניסיון הפך גריסט לציר מרכזי בהרכבי ג'אז בעלי שם, וב-2002 חבר למתופף רוי מקארדי ולבסיסט ג'ון הרד, וביחד הם הופיעו בטריו במועדונים ברחבי קליפורניה. "זו הייתה תקופה יפה", הוא משחזר. "ההופעות במועדונים אפשרו לי לצבור המון ניסיון, וגם מבחינה יצירתית הרגשתי שאני מתפתח ומשדרג את עצמי בסגנונות ובתכנים שונים".
 
ב-2003 החלטת לעבור לניו יורק. עד כמה שונה סצינת הג'אז שם מזו שבחוף המערבי?
 
"קיים שוני עצום בין סצינת הג'אז של המזרח לעומת זו של המערב. בניו יורק יש הרבה יותר מוזיקאים בני גילי ואפילו צעירים יותר. אתה מתרועע עם הרבה אמנים ומקבל פרספקטיבה שונה על תעשיית המוזיקה. זו עיר נפלאה עם המון נגנים מצוינים שאתה יוצר איתם אינטראקציות מוזיקליות ייחודיות.
 
"כמה חודשים לאחר שעברתי לשם התחלתי לנגן במינגוס ביג-באנד וזה היה כיף. ניגנו באופן קבוע בעיקר במועדון 'פאז', וגם במועדונים שונים אחרים ברחבי העיר, וזו הייתה חוויה מחנכת ומעשירה מבחינתי, לעבוד במסגרת של להקת מוזיקאים גדולה. בכלל, מאז שהגעתי לניו יורק אני מרגיש שההתפתחות המוזיקלית שלי צברה תאוצה. למדתי המון, היצירה שלי השתפרה והרגשתי שאני סופג רעיונות ממקורות שונים ומגוונים".
 
גריסט הפך אט אט לאמן מוכר ומשפיע בסצינת הג'אז של ניו יורק ועבד עם אמנים כמו ונסה רובין ווינסנט הרינג (שבשלושת אלבומיו האחרונים ניגן), פרדי הבארד, סטיב ווילסון, מרקוס סטריקלנד, ראסל מאלון, ג'רמי פלט, בני גולסון ואחרים. מאז הגיע לניו יורק הוא הרבה גם להשתתף בפסטיבלי ג'אז בינלאומיים ובמועדונים באיטליה, צרפת, גרמניה, יפן, דרום אפריקה, קולומביה וערים רבות ברחבי ארצות הברית. גריסט גם הפך לחבר קבוע בהרכבי הג'אז של טום הארל וניקולס פייטון.
 
ב-2006 החלטת לפתוח בקריירת סולו והוצאת אלבום עם ההרכב שלך. חיפשת ביטוי אמנותי-אישי מובהק יותר?
 
"בהחלט. זה היה עוד שלב בהתפתחות שלי כמוזיקאי. כאשר פנתה אלי חברת התקליטים 'קריס קרוס', הרגשתי שזו הזדמנות גדולה עבורי להקליט אלבום אישי. מאז הוצאתי בחברה שני אלבומים נוספים, ואני מרגיש שיש לי במה מכובדת שבה אני יכול להביא לידי ביטוי את הרעיונות האמנותיים שלי".

לרכישת כרטיסים