סרט בועט שנאהב לראות
 
למרות שיש ביניהם הפרש של שנתיים, יואב (33) ודורון (31), האחים פז - שביימו יחד את הסרט "פובידיליה" - נשמעים כמו תאומים שלא הופרדו בלידתם. מקשה אחת. הדיבור שלהם דומה, וכך גם עולם הדימויים והרקע שלהם, שאותו הם סוחבים עוד לפני שהגיעו לבימוי משותף של סרט הבכורה שלהם.
 
"התחלנו את הקריירה בבימוי קליפים, שזה שילוב של כמה אהבות, כמו וידאו ומוזיקה", מסביר יואב. "וידאו קליפים זה הפורמט הנכון לבמאי מתחיל להתנסות בו בז'אנרים. כיף אדיר. חבל רק שבארץ התעשייה הזו לא מספיק התרוממה, למרות שעובדים בה אנשים מאוד מוכשרים. בצבא הייתי עורך וידאו ואחר כך התחלתי לעבוד כבמאי פרומואים ב-ICP וב'הוט'. כשדורון השתחרר מהצבא והתחיל למלצר, אמרתי לו שיצטרף אליי. לימדתי אותו לערוך והוא תפס את זה מהר, כי הוא עסק קודם קצת בגרפיקה ובמוזיקה. אני הייתי מנהל קריאייטיב בערוץ 24. בערך עשר שנים התעסקנו בקליפים לפני שחשבנו לביים סרט".
 
למה כל כך הרבה זמן?
 
"גם אנחנו שואלים את עצמנו. זו מלכודת דבש. אתה עובד, מתחיל להתפרנס, יש חשבונות לשלם ואתה שקוע עד צוואר בפרנסה, אז דוחים דברים, וחבל. אני מכיר המון אנשים סופר-מוכשרים שלא מצליחים להרים את הפרויקטים שלהם בגלל שהם עסוקים בלהביא לחם הביתה. קשה לצאת מהלופ הזה. אבל זה הכוח של שניים שמחזיקים אחד את השני ודוחפים לעבוד על הפרויקט. בשביל לשבת ולכתוב תסריט צריך סופר-משמעת. במשך שנה וחצי עבדנו על האינטרפרטציה מהספר לתסריט".
 
בסרט, המבוסס על ספרו של יזהר הר-לב, רגב (עופר שכטר), איש מחשבים צעיר, סובל זה כמה שנים מאגרופוביה, לאחר שהתמוטט במקום ציבורי. חרדותיו גורמות לו לבנות לעצמו בביתו מציאות אלטרנטיבית, אידילית לשיטתו, שבה כל ההתמודדות שלו עם העולם שבחוץ מתומצתת לתנועה בין מסך הטלוויזיה למסך המחשב. מסעותיו מתקיימים בין ערוצי הטראש של הטלוויזיה לבין עבודה מול מסך המחשב ואתרי הסקס באינטרנט.
 
כל צרכיו מתמלאים מבלי שיצטרך לצאת מהבית. אוכל הוא מזמין בטלפון, בידור הוא סופג משלל ערוצי הטלוויזיה, וסקס ואהבה הם עבורו מצרכים המתמלאים על ידי מאהבת וירטואלית באחד מאתרי האינטרנט המיועדים לכך. אלא שהממלכה הפרטית שבנה עומדת להתמוטט. גראמפס (שלמה בר שביט), ניצול שואה בן 70 שעובד כמתווך דירות, מודיע לרגב לפתע שבעלי הדירה זקוק לה ושיהיה עליו להתפנות בהקדם. לכך נוספת הופעתה של דניאלה (אפרת בוימולד), צעירה העובדת בחברת בדיקת רייטינג בטלוויזיה, המאיימת להחזירו לעולם האמיתי.
 
איך הגעתם לספר של הר לב והחלטתם שזה יהיה הפרויקט הקולנועי הראשון?
 
"יזהר הוא חבר טוב שלנו, ובעבר כבר כתבתי איתו לערוץ המוזיקה את הסדרה 'ילדות רעות'. החברות הייתה הבסיס לכל. זה מפתח מאוד חשוב בתהליך הכתיבה. כשקראתי את הספר שלו נפלתי. לאחר שחיפשנו הרבה זמן, הרגשנו שנפל האסימון והכל מתחבר.
 
הוא היה אפשרי להפקה והתאים לנו כסרט עצמאי קטן. אומרים שהאוצר תמיד נמצא מתחת לאף. תמיד עניין אותנו לחקור את הצד האפל של האדם, ורצינו לספר סיפור אוניברסלי, שיכול לקרות בכל מקום בעולם ולאו דווקא בהוויה הישראלית. כשהרכבנו את הדירה לצילומים, ביקשנו מהמעצבת שהיא לא תיראה כמו דירה תל-אביבית".
 
דורון: "רצינו סרט בועט, סרט שנאהב לראות, סרט אחר, ונפל לידנו ספר שמאפשר הפקה קטנה בלוקיישן אחד, אבל לא משעמם לרגע. אתה קורא את הספר, 500 עמודים, על בן אדם בתוך בית, אבל לא מאבד עניין מההתחלה ועד הסוף. הוא בונה עולם שלם ואתה ממש יכול לדמיין את הסצינות.
 
"זה לא קורה הרבה. ונושא הניכור האורבני היה קרוב אלינו והתחברנו אליו. כבמאי קליפים רצינו שהסרט גם יהיה מאוד ויזואלי. למזלנו עבדנו עם סופר שהוא גם תסריטאי, ומבין שזה מדיום אחר והיה מאוד פתוח לשינויים. הוא היה מאוד לא קנאי ליצירה שלו ונתן לנו חופש אמנותי מלא". 
 

עופר שכטר, צילום: יח"צ

צדדים אפלים
 
יש סיבה מיוחדת לליהוקם בתפקידים הראשיים של עופר שכטר ואפרת בוימולד?
 
יואב: "מבחינת עופר, כבר מהרגע הראשון ידענו שהוא האיש שלנו. יצא לנו לעבוד איתו בפרומואים שעשינו ל'הוט' והוא כבש אותנו. בחברות, באדם שבו, באופי שלו. ידענו שכמו שהוא כובש אותנו בשיחות איתו, הוא יכבוש גם את הקהל. הוא מישהו שיהיה קל מאוד לחבב.
 
"הוא גם יודע לשדר משהו שיעבור הלאה. דווקא בגלל שזה תפקיד קשה, שהולך להוציא ממנו צדדים אפלים, רצינו מישהו שהקהל יאהב, ויעזור לנו להעביר את הסיפור ביתר קלות. בדרמות היומיות שהוא עושה וגם בדברים אחרים, הוא עובד בקצב מהיר, עשר דקות לסצינה, ומוציא דברים נורא יפים. הוא עשה סצינות חזקות בטלנובלות וקלטנו על ההתחלה שהוא האיש שלנו. הוא הביא איתו משהו ילדותי יותר ופגיע, לא גבר-גבר, וזה מטען שהיה מאוד נכון לנו".
 
ומה בנוגע לאפרת?
 
"עשינו המון אודישנים לבנות. לא חיפשנו שם מוכר וגם לא מישהי יפה מדי או דוגמנית. חיפשנו את זו שתהיה התאמה מושלמת לעופר. ראינו המון בנות, שחקניות סופר-מוכשרות. הגענו כמעט לכל השחקניות בארץ, ובאפרת מצאנו את כל התכונות שחיפשנו, של אנושיות, של מישהי כובשת. האופי שלה, העיניים הגדולות, הקול הקצת צרוד. היא כובשת. אתה רואה אותה ואתה מחייך ורוצה לחבק אותה".
 
איך הכנסתם את שכטר לסיטואציה הפסיכולוגית יוצאת הדופן של הדמות שלו?
 
"התחלנו לחקור את הדמות בחזרות, לבחון איך הוא הולך ומתנהג. בדקנו כל מיני כיוונים, כולל הפרעות נפשיות כבדות. לקח לו זמן למצוא את הכיוון הנכון של שפת הגוף של אחד שלא רגיל למגע אנושי ומבודד מהעולם במשך כמה שנים. היה חשוב להראות שהוא חי באופן לא בריא, למרות שהוא בטוח שמצבו אידילי. היה לנו חשוב להראות באופן פיזי דמות שאינה בריאה.
 
"החלטנו יחד לעבוד על הנושא החיצוני של ההרזיה. יש לעופר אופי של ברזל. הוא מאוד טוטלי, וכשהוא מתחייב למשהו הוא הולך על זה עד הסוף. הוא הדהים אותנו כשנכנס לדיאטה מאוד חריפה, בפיקוח דיאטנית, והוריד שישה קילו וחצי, מה שגרם לו למראה מאוד כחוש, אבל בעיקר הכניס אותו למוד משחק מאוד אינטנסיבי.
 
"במהלך הצילומים הוא היה מאוד לא סימפטי, בניגוד לטבע הרגיל שלו, ובעיקר חלש ורעב. בשבועיים וחצי-שלושה הראשונים הוא גם נשאר לישון בסט, וזה לא קל לישון במקום מסריח שאנשים עישנו בו ולכלכו אותו. בסוף היום כולם הלכו הביתה, למיטה החמה שלהם, ועופר נשאר לבד עם החתולים בדירה, כדי להיות בתוך הדמות של אדם שלא רואה את העולם ולא מתקשר עם איש. במשך חודש זה היה העולם שלו, הוא לא ראה אף אחד חוץ מהצוות. והכי מדהים - עד יום הצילומים האחרון הוא לא היה מוכן לשבור את הדיאטה, למרות שהיו רגעים שהוא נראה חלוש ומאוד דאגנו לו".
 
דורון: "לפני הצילומים גם נפגשתי עם אגרופוב, לצורך התחקיר. המעניין הוא שבגרמניה (שם הוקרן הסרט במסגרת פסטיבל ברלין) ניגשו אליי שני אנשים וסיפרו לי שהם היו פעם אגרופובים. בחורה גרמנייה אמרה לי ששנה וחצי היא לא יצאה מהבית. מתברר שיש לא מעט אנשים שהמחלה הזו תוקפת אותם, אפילו אם זה רק לתקופות מוגבלות. זו מחלה של דור באיזשהו מקום, של כולנו".
 
הסרט עוסק בחוסר התקשורת האנושית בין אנשים בעידן הטלקומוניקציה המפותחת?
 
יואב: "כן, אבל באמצעות אדם שבמשך ארבע שנים חווה את המציאות דרך הגנות ופילטרים. סקס דרך האינטרנט, אוכל באמצעות הטלפון, עבודה במחשב מהבית. הטלוויזיה היא החלון שלו לעולם החיצוני ויש לו מאהבת מושלמת באינטרנט. תמיד היא תהיה זמינה, תעשה כל מה שהוא יגיד לה ואין לה דרישות משל עצמה. הכל סטרילי לחלוטין. וברגע שדניאלה, בחורה בשר ודם, נכנסת לו לחיים, האידיליה שלו מתחילה להתפורר.
 
"פתאום הוא צריך להתמודד עם בחורה בשר ודם ועם הפגמים שלה. לפני ההסתגרות הוא חי את החיים שהמציאות המודרנית מכתיבה. שעות עבודה מאוחרות, מסיבות, אירועים ובילויים עד הקצה. ויום אחד זה כבר יותר מדי בשבילו והוא מתמוטט. אלה סיפורים ששומעים עליהם כל הזמן. אתה מעמיס ומעמיס, וברגע אחד הגוף או המוח נשברים. אצל הגיבור שלנו זה התבטא בהתקף חרדה, ואז הוא מצא את השקט שלו בתוך הבית. והוא בנה לעצמו תלי-תלים של הסברים ותיאוריות שהוא עשה זאת מבחירה".
 
דורון: "בכולנו יש באיזשהו מקום את העניין הזה של להיות בבית, לא לראות אף אחד, להוריד את כל המסכות, לשכוח מהעולם. אבל האבסורד הוא שדווקא מהבית אתה יכול להיות מחובר לכל העולם. יש תופעה כזו שביפן נקראת 'היקיקומורי', שבני נוער מסתגרים בבית, נכנסים לאיזה משחק מחשב, שוכחים מהכל ולפעמים אפילו מתים בחדר שלהם.
 
"יואב ואני מתחברים לסרטי אינדי אמריקאים ובאנו לקולנוע ממקום של פנטזיה, של אימה, של סרטים אפלים מטלטלים כמו 'מועדון קרב' ו'רקוויאם לחלום'. לכן עשינו סרט שהולך עד הסוף. המחיר לא קטן, והתגובות מאוד קיצוניות. יש אנשים שלא מתחברים, ואלה שכן לוקחים את זה קשה. אנחנו מקבלים תגובות מאנשים שהסרט לא יוצא להם מהראש כמה ימים".   
 
חלוקת תפקידים טבעית
 
סצינת הסקס עם דניאלה (בוימולד) החזירה את רגב קצת למציאות הפיזית החושית. 
 
יואב: "היה לנו מאוד חשוב שכאשר ההגנות שלו מתקלפות, סצינת הסקס צריכה להיות מוחשית ופרטנית, וזה גם מתואר מאוד יפה בספר. הבחורה מנהלת את זה, כי הוא לא יודע, לא זוכר ומבוהל מכדי לעשות משהו. היה משהו מביך בצילום סצינת העירום. זו הרגשה של חרדת קודש שאתה נכנס לבני זוג במקום הכי אינטימי שלהם. אז מפנים את הסט לגמרי מאנשים, נשארים המינימום שבמינימום. הכל חשוך, הכל שקט, ואתה באמת מרגיש כמו איזה גורם זר מול הזוג הזה שעושה את מה שהוא עושה. אפרת בחורה מדהימה, וגם בסצינת העירום נתנה את כל כולה".
 
אגב, חשבתם על זה שאולי נושא הסרט לא כל כך "סקסי" עבור קהל הצופים?
 
דורון: "ברור שכשאתה עושה סרט, אתה לא עושה אותו לעצמך, בהחלט חושב על הקהל, ומנסה בעריכה למקד את הסיפור ולהבהיר נקודות שאולי לא מספיק ברורות. אתה מוותר על סצינות שאתה אוהב, כדי שהסיפור יזרום יותר מהר. היה חשוב לנו להוסיף הומור בתחילת הסרט. כי כדי שהקהל יבכה עם הגיבור בסוף הסרט הוא צריך לצחוק איתו בהתחלה.
 
"מבחינת הליהוק, בחרנו שחקנים פופולריים שפונים לקהל רחב, אבל הצגנו אותם באופן אחר לגמרי. הכל בפרופורציות. אם היינו רוצים לעשות סרט שיתחנף לקהל, היינו עושים איזו קומדיה רומנטית חביבה. בסופו של דבר עשינו את הסיפור שאנחנו רוצים לספר, שהכי עניין אותנו".
 
איך אתם מתפקדים כשניים בבימוי סרט?
 
יואב: "זה עובד לנו טוב, אנחנו עובדים ככה שנים, ויש בינינו חלוקת תפקידים, שבאה לנו באופן מאוד טבעי. יש סצינה שבה האחד יותר דומיננטי והשני מאחורי המוניטור ויותר מתקשר עם הצלמים, ורגע אחרי זה אנחנו מתחלפים בתפקידים. עד עכשיו לא הייתה לנו בכלל בעיה של חלוקת תפקידים, אנחנו שניים שמשמשים כאחד. אנחנו אוהבים את אותה מוזיקה, את אותם סרטים, חושבים אותו דבר, יש לנו אותם חברים. הכל אותו דבר.
 
"יש משהו באחים שאולי גם מוריד קצת את הרמה של האגו. הבסיס הוא כל כך חזק שיש פחות מלחמות. לא צריך להוכיח שום דבר, אז לא צריך להיכנס לכל מיני ויכוחים מטופשים כדי להוכיח שאתה צודק. אין אגו בכלל. גם כשיש חילוקי דעות מוותרים וסומכים זה על זה".
 
דורון: "כשיש שניים, כשאחד מתעייף השני מושך קדימה. אחד קצת יותר מותש אז השני קובע את הפגישות. כאחים גדלנו על אותן השפעות. אני לא חושב שיש שני אחים שגדלו באותו בית שיכולים לעשות סרטים שונים. אנחנו מאוד מכוילים זה לזה והאחריות מתחלקת בין שנינו. אין הרבה מחלוקות, והעבודה המשותפת רק מפרה. יש רק חוק ברזל אחד שקבענו, שרק אחד מדבר עם השחקנים. על זה הקפדנו כדי לא לבלבל אותם".  
 
האחים פז הם למעשה דור שלישי של יוצרים בתחומי האמנות החזותית. סבם, חנוך פז המנוח, היה במאי תיאטרון מוכר מקיבוץ מזרע, שמאחוריו רקורד עשיר של הצגות שביים בעמק. אביהם, יונתן פז, הוא במאי קולנוע שביים שני סרטים עלילתיים באורך מלא ("רכבת העמק", "אסקימוסים בגליל") וסרטים דוקומנטריים רבים.
 
"זה משהו שרץ בגנים, וכנראה אי אפשר להילחם בו", אומר דורון. "אני הלכתי ללמוד מנהל עסקים, אבל בדיוק באותה תקופה גם התחלתי לביים קליפים, ונשאבתי לזה. אמנם ניסיתי להתמקד גם במוזיקה, אבל בסוף הקולנוע ניצח. אני עדיין כותב מוזיקה, ומתישהו בעתיד אוציא כנראה איזה אלבום. אבל אני לא רואה עצמי זמר".
 
אביהם של האחים עזב את הקיבוץ על מנת ללמד קולנוע בניו יורק, ולא חזר למזרע. האחים גדלו בנתניה, ולדבריהם ספגו המון מאופיו של אביהם, שלדבריהם הוא יוצר חסר פשרות. "הוא קמיקזה, נכנס עם הראש בקיר", אומר דורון. "כשהוא רצה לעשות סרט הוא לא חיכה לאף אחד שיעזור לו. גם לנו הוא אמר, 'אל תחכו לאף אחד. אל תחכו לקרנות. אם אתם רוצים לעשות סרט, לכו על זה. גם אם זה אומר למשכן את הבית'.
 
הוא תמיד הלך אחרי החלומות שלו. לפעמים נפל ולפעמים הצליח. להוציא על סרט את כל הרכוש שיש לך בחיים, את כל החסכונות של הילדים שלך - זה סיכון מאוד גדול. צריך ביצים בשביל זה. אז על פי המודל הזה באמת התחלנו את הסרט בלי כלום, בלי לחכות לקרנות וללקטורים. אמרנו נעשה סרט קטן, עצמאי, נביא חברים. אמנם אנשי מקצוע, אבל שיעבדו בהתנדבות, ולאט לאט זה גדל. בסוף קיבלנו סכום לא גדול מקרן הקולנוע, בהמשך גם 'הוט' הצטרפו, ולא מזמן גם ערוץ 10".
 
על מה אתם עובדים עכשיו?
 
דורון: "אנחנו מסיימים בקרוב את עבודת הבימוי של הדרמה היומית '15 דקות' ב'יס', עם שי גולדשטיין בתפקיד הראשי, דרמה שכתב אריק שגב, תסריטאי מאוד מוכשר, והיא מתמקדת בעולם הטלוויזיה והריאליטי. ואז נתפנה לפרויקט הבא שלנו, שיהיה מבוסס על הספר 'הידרומניה' (מאת אסף גברון), על ישראל עתידנית, כאשר אין כבר מים בעולם, סין השתלטה על המזרח התיכון ויש מלחמות מים. במרכז הסיפור נמצאת אישה בהריון היוצאת לחפש את בעלה, מהנדס מים, שיום אחד נעלם".