ה"מווו" הנכון
 
האולם הקטן של בית צבי מלא, תפאורת אחו מוריק בצבעים נאיביים יפהפיים מקבלת את פנינו, מוזיקה עליזה מעוררת את מחיאות הכפיים של הילדים, ולבמה נכנס עדר הפרות המככב במחזה, תלבושותיהן משובבות נפש, מהפאות החמודות ועד הנעליים שלרגליהן, הממחישות את אופיה השונה של כל פרה בעדר - סנדלים תנ"כיים לפרה הרצינית והחכמה ונעלי עקב אדומות לפרה הגנדרנית החולמת להינשא לשוורצנגר. לצידן כרוז גברי (רז מזרחי) המקדם, כמעין מקהלה יוונית, את עלילת ההצגה.
 
העדר - הכולל את פרהדיגמא המחנכת (גלי הראל), פרנויה (הילה הרלינג) האחות המבוהלת ("מוווודאגת"), פרהפרזה (אלה רוזנצוויג) שאומרת דברים שאמרו כבר לפניה אחרים ("מווושפעת"), פרהפסיכולוגית (נגה מורג) החכמה והרגישה ("מווודעת"), פרפראצית (אירית דקל), פרה שמצלמת רק את מה שלא צריך ("מוווצלחת, אבל צלמת מהתחת") - מתכנס לחגיגת פרת המצווה של פרה'לה (אדווה פרץ), צעירת העדר. היום תכנס פרה'לה לעולם הבוגרים בטקס שבשיאו תצטרף לשירת ההמנון הממלכתי ב"מווו הנכון", כמו כולן ("כולן יחד בהתאמה, כמו פרה אחת עצומה").
 
במקום לייצר את ה"מו" הנכון, גועה פרה'לה געיות פריסטייל בטונים לא רצויים, המעידים על חוסר שליטה עצמית כהגדרת פרהדיגמא המחנכת, ונשלחת כעונש לשהות בעמק לבדה, "ללמוד מה מותר ומה אסור ולחזור עם מו ישר". משם יוצאת פרה'לה למסע שבסופו תבין ותצליח להמחיש גם למשפחתה שמותר להיות שונה, ושאם אין לך את ה"מו" של כולם, אולי פשוט נועדת להיות זמר עם "מו" משל עצמך. את ההצגה מסיימת פרה'לה במופע משלה, כשהבמה מוארת באור יקרות והופכת למעין במת "גריז" נוצצת, לקול תשואותיהם של הילדים.
 
יש איזשהו ניחוח אחר בהצגות הילדים של בית צבי. מעין ערך תיאטרוני מוסף שמעניק עומק אחר לעבודה שלהם מול ילדים. ההצגה, המחורזת כולה, וחידודי הלשון המשעשעים ששוזרת כותבת ההצגה, שירלי יובל-יאיר, מקסימים את האוזן - ורק עניין הסאונד מעיב מעט על השמחה. כשהפרות פוצחות בשירה, מוקלטת כנראה, מקבלת האוזן סאונד משובח, שרמתו יורדת באופן קבוע כשהן חוזרות לדבר.
 
המוזיקה (טל בלכרוביץ') משחקת תפקיד ראשי על הבמה ("ההצגה הזו מאוד עצובה", מהרהרת לה בתי בדואט הפרידה העצוב של פרה'לה ואחותה), הבימוי (משה קפטן) גם הוא שחקן בולט בהצגה, והשחקנים, תלמידי השנה השלישית בבית הספר, מבצעים את תפקידיהם בהתלהבות כובשת. מקסימות ומתוקות במיוחד הן פרהפראזה (אלה רוזנצווייג) ופרה'לה (אדווה פרץ).
 
ההצגה משופעת בניואנסים, והתחושה היא שהניסיון והערך הבימתי של הנוגעים בדבר גורמים להם לייצר את המקסימום מהאמצעים הבימתיים.
 
הפילוח הגילאי המייעד את ההצגה לבני ארבע ולכל המשפחה מדויק, שכן רצף האינפורמציה (שאת חלקו יבינו בעיקר המלווים המבוגרים) לא יהיה נהיר, מן הסתם, לקטנים יותר. 

"דו-רה-מו", מחזה מוזיקלי לכל המשפחה, הפקה משותפת ל"בית צבי" ול"תיאטרון מדיטק". כתיבה: שירלי יובל-יאיר; בימוי: משה קפטן; מוזיקה מקורית וניהול מוזיקלי: טל בלכרוביץ'; משתתפים: גלי הראל, נגה מורג/שני רוטנברג, הילה הרלינג, מונה מרקוביץ'/אלה רוזנצוויג, אירית דקל, אדווה פרץ, רז מזרחי/טל דנינו.